כלבים זה דבר מצחיק

לפיד הוא כלב גולדן רטריבר. הוא נקרא על שמו של טומי לפיד, שכן הבעלים שלו היא יוצאת אותה תפוצה כמו לפיד המקורי.

אולם שום דבר בכלב לפיד לא דומה לדגם המקורי של הרטריברים הזהובים.

ראשית הוא כלב גדול ורחב.

שני רטריברים "רגילים" יכלו להסתופף בתוך גופו העצום בנוחיות רבה.

יש לו ראש ענקי, וחזה אדיר הנראה ונשמע כמו אחד התופים של להקת מיומנה.

 

שנית, על אף הסטיגמה שלענקים יש לב גדול ונפש רחומה, לפיד הזה הוא טיפוס רגזן, מהיר חימה ולא ידידותי בעליל.

בניגוד ליתר בני גזעו, הוא גם לא סובל ילדים קטנים, ולא פעם ראיתי אותו מפיל ילדים בכוונה, בהטיה קלה של כתפו הגדולה, עת ניסו לשלוח יד וללטפו.

 

למזלו של לפיד, הבעלים שלו מאוהבת בו עד אין קץ, והיא בטוחה שהוא הכלב הטוב והחביב ביותר בעולם. היא ממש עיוורת למגרעותיו המבניות, ולאופי המחורבן שלו.

 

גם היא, הבעלים, סיפור מיוחד בפני עצמו. זו גברת זערורית, ערירית, החיה בגפה בדירה גדולה ומאובזרת בפאר יחד עם לפיד היקר שלה.

ללא ספק, הגברת הקטנה משקיעה הרבה מאד בכלבה האהוב. הוא תמיד מקבל את החיסונים בזמן, בדיוק בתאריך הנקוב, הוא מקבל מזון משובח, שפע צעצועים, וטיולים ארוכים מדי יום ברחבי העיר. פרוותו מוברשת מדי יום, והיא בוהקת ונטולת קשרים.

 

בראשית היכרותנו הצעתי לגברת החביבה לסרס את לפיד, כפי שאני ממליץ לכל בעלי הכלבים, אולם היא נרתעה מהרעיון בבחילה כל כך מוחשית, שמהר מאד ירדתי מן הנושא.

 

לפיד הגור ננטש בגיל שבועיים בערך בסמוך לדלתה של הבעלים שלו.

הגברת גילתה אותו בבוקר, עת ירדה לקחת את העיתון היומי, ומצאה את הגור המייבב ועצום העיניים מוטל רועד וקפוא למחצה על השטיח לניגוב נעליים בכניסה לבניין.

 

האישה הקטנה אימצה את הגור, שכבר אז היה גדול מאד יחסית לגורים אחרים באותו גיל וגזע, ולא חסכה ממנו דבר. היא רכשה במרפאתי תחליף חלב לגורי כלבים, והניקה אותו בבקבוק תינוקות, תוך שהיא מערסלת אותו באהבה אל חיקה הצנום. כל מי שצפה במחזה יכול היה לראות ללא עוררין כי לפיד הוא ממש תחליף לתינוק אנושי לאימו המאמצת.

לא פלא אם כן שלפיד עבר תהליך של החתמה על הבעלים שלו, הוא משוכנע כי היא אימו הביולוגית, והוא מתכחש ליתר עמיתיו הכלבים. הוא אוהב ומעריץ עד כדי התרפסות את גבירתו, אולם מתעב עד עמקי נשמתו כל יצור חי אחר.

לא פעם ולא פעמיים נאלצתי לתפור כלבים אשר העזו להתכתש עם לפיד הענק.

גבירתו אומנם מקפידה להסתובב עימו בחוצות העיר עם מחסום ורצועה כחוק, אולם הוא הוכיח כי הוא יכול לגרום נזק רציני גם עם פה חסום, ובעזרת ציפורניו האימתניות.

 

גם הטיולים האלה של הבעלים והכלב הגדול יחד הם סיפור בפני עצמו. למעשה לפיד הוא שמוציא את הגברת לטיול. הוא פוסע קדימה במרץ כאשר גבירתו מדדה בצעדים מהירים אחריו. לא פעם ראיתי אותו בעת טיול, כאשר הוא מבחין בחתול או בכלב ממרחק, ופותח בדהירה מטורפת לכיוונם, בלי להתחשב בגבירתו הזערורית המתעופפת לה כמו דאון קטן בעקבותיו. לפלא בעיניי כיצד האישה הקטנה לא נפצעה מעולם בטיולים אוויריים אלה.

 

אולם כאמור, אישה זו מעריצה את בנה המאומץ ומסרבת בכל תוקף להכיר במגרעותיו ההתנהגותיות. בנוסף לכל זה, האישה הקטנה גם כבדת ראייה מאד, וחובשת משקפיים עם עדשות עבות במיוחד.

היא שמעה פעם כי כלבי גולדן רטריבר משמשים ככלבי נחייה, והיא משוכנעת שלפיד שלה הוא כלב נחייה למופת.

לא עזרו כל הסבריי כי כלבי נחייה לא נולדים ככה, והם צריכים לעבור אימונים רבים ומגוונים, תוך ניפוי מאסיבי, עד שהם מוכשרים ככלבי נחייה, היא בטוחה שהכלב האהוב שלה הוא סופר-כלב וזהו.

 

באחד הימים הגיע הזוג המוזר לביקור במרפאה.

מייד עם הכנסם התרומם לפיד על רגליו האחוריות והניח את טלפיו העצומות על חזי, תוך שראשו הכביר מתנוסס גבוה מעלי...

התחושה הייתה כאילו קיר בטון נשען עליי, קצר נשימה ציוויתי "לפיד שב!", והכלב הגדול ציית באי רצון בולט.

שאלתי את הגברת לפשר הביקור והיא הסבירה שהיא מודאגת כיוון שלפיד היקר שלה השתעל קלות הבוקר.

חבשתי את הסטטוסקופ על אוזניי והתכופפתי בכדי להקשיב לבית החזה. אולם הכלב היה כל כך גדול, שלא הצלחתי בתנוחה זו להקשיב כיאות ללב.

לכן כרעתי על ברכיי, ומעמדה זו הקשבתי בנוחיות ללב אשר פעם היטב כבוכנה משומנת.

אני מניח שלמתבונן מהצד הייתה סיטואציה זו נראית משונה למדי, הוטרינר עם החלוק כורע ברך וכביכול משתחווה לפני הכלב האימתני המתנוסס מעליו.

 

תוך כדי הקשבה ללב שמעתי פתאום מעין קול רעם עצבני מתגלגל במורד גרונו של לפיד, קול מפחיד מאד אשר התעצם כאשר הגיע לתיבת התהודה האדירה שבחזה.

 

זה נשמע כאילו אלף תופים התפוצצו ברעש ישירות לתוך אוזניי חסרות המגן.

כהרף עין חשתי בלסתות הכבירות הנשלחות לעברי בנשיכת אדירים.

אני לא יודע איזה כוח הפעלתי באותו רגע, אולם התוצאה המיידית הייתה שקפצתי בפתאומיות, ומעמדה מאד לא סימפטית של כריעה על הרצפה, נמתחתי כמיתר ודילגתי על רגליי.

תוך חלקיק שנייה התפתח מרדף רצחני כשאני בורח על נפשי והכלב הרגוז רודף אחריי כמוכה אמוק.

אני מניח שהעובדה שגערתי בו קודם, ומייד אח"כ התכופפתי ונמצאתי בעמדה נחותה ממנו פיזית, הבעירה את חמתו של הכלב להשחית והוא גמר אומר לכלות בי את זעמו המתפרץ.

כבר קרה במהלך הקריירה שלי שכלבים ניסו לנשוך אותי, בדרך כלל ללא הצלחה, ומייד לאחר הנסיון הראשון הם חדלו.

אולם כאן המצב היה שונה. לפיד לא התכוון להניח לי, ונראה בבירור כי הוא רודף אחריי בחמת רצח, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיחסל אותי אחת ולתמיד.

 

פניתי לרוץ במהירות במרחב הצר יחסית של המרפאה, והתחלתי להקיף את שולחן הניתוחים, במהירות הולכת וגוברת כשכל הזמן לפיד רודף אחרי בעקשנות ומנסה לנגוס באחוריי, תוך שלסתותיו האדירות משמיעות קולות נקישה מפחידים, ונהמות זעם מרעידות את מיתרי קולו.

 

כל אותו הזמן, הגברת הקטנה ספקה ידיה בהתרגשות, וגעתה בצחוק. בכל פעם שהשלמתי סיבוב מצידי השולחן, היא מחאה כפיים בהתלהבות, משוכנעת שאני חומד לי לצון עם כלב טיפוחיה. עיניה קצרות הרואי לא אפשרו לה לראות את המצב לאשורו.

 

אני הייתי משוכנע שסופי קרב, אמנם לא ראיתי את כל חיי חולפים נגד עיניי כמקובל, אולם בהחלט חששתי שיצטרכו לקבור אותי בחתיכות, לאחר שלפיד יעשה מגופתי קציצות.

 

כל האפיזודה ארכה שניות מועטות בלבד, אולם אני חשתי כאילו נצח עבר. בהחלטה של רגע הנפתי את רגליי וקפצתי כמו אלוף אולימפי על שולחן הרנטגן. הכלב הגדול המשיך עוד שני סיבובים על ריק, ואז נעצר בסמוך אליי תוך שהוא בוהה, מבולבל באוויר הריק נכחו.

ניצלתי את הרגע, ומרום העמדה שלי חבטתי בו בחוטמו באגרופי וצעקתי עליו "ארצה" במלוא כוח ריאותיי. הפעם אני הייתי העליון, והכלב המתנשף ציית לי להפתעתי ללא עוררין, ונשכב על הרצפה.

השתררה דממה מתוחה במרפאה.

ואז לפתע נשמעה האישה הקטנה, תוך שהיא מנגבת את עיניה הדומעות מרוב צחוק:

" אוי, ד"ר ליליאן, נכון שכלבים זה דבר מצחיק?"...