טור אישי חלק כ"ו – על גיל הזהב במרפאה הוטרינרית

מרפאה וטרינרית לחיות בית ומחמד קטנות מהווה אבן שואבת לאנשים מבוגרים רבים.

חלקם מגיעים למרפאה מסיבות אובייקטיביות מובנות לצורך טיפולים וטרינריים שוטפים ביקיריהם על 4,

אולם חלקם בהחלט רואים במרפאה הוטרינרית השכונתית את התחליף למרפאת קופ"ח האזורית.

ישנם אנשים מבוגרים המגיעים לביקור עם כלב או חתול מבוגרים כמותם, ושניהם מתנהלים להם לאיטם אל המרפאה וממנה.

וישנם מבוגרים אחרים, אשר ילדיהם עזבו את הבית, ובכדי שלא להיוותר עריריים וגלמודים מרבית שעות היממה הם מגדלים כלב או חתול צעיר ושובב, הממלאים את ימיהם ומזכירים את עלומיהם עת היו הורים צעירים לילדים רכים.

בשנים האחרונות הפכה הרפואה הוטרינרית לחיות מחמד קטנות לרפואה גריאטרית במהותה.

אני עוסק בפרקטיקה וטרינרית מזה 16 שנה, ועד היום אני מטפל בכלבים וחתולים שהכרתי כגורים עוללים בראשית ימיי כווטרינר.

באותה עת, בתחילת הקריירה שלי, תוחלת החיים הממוצעת של כלבים בישראל עמדה על 6-10 שנים. כיום היא עומדת להערכתי על 15-20 שנה.

הדבר נובע ממספר סיבות, שיפור הידע הווטרינרי בישראל, העלאת רמת המודעות של הציבור בנושא חשיבות הטיפול הרפואי המונע כגון חיסונים, תילועים ועיקורים, כניסת האינטרנט ואיתו חופש המידע הרפואי בקצות האצבעות, וכמובן עבודתם המסורה של עמיתיי הוטרינרים בתחום הרפואי והאינפורמטיבי לציבור.

אני מניח כי שיפור דומה בתוחלת החיים של בני אדם באותה תקופה הייתה גורמת לכך שאנשים היו חיים היום עד גיל 150-200!

לפיכך , הסטטיסטיקה בארץ ובעולם קובעת כי לפני כ-20 שנה מרבית חיות המחמד היו גורים, ואילו כיום התהפכה המגמה, ומרבית חיות המחמד העילאיות כגון כלבים וחתולים הנם מבוגרים וזקנים.

לפיכך, הרפואה הוטרינרית המודרנית מוצאת את עצמה עוסקת יותר ויותר בתכנים של בעיות לב, כשלים כליתיים, תפקודי ריאות בעייתיים, אי ספיקת כבד ועוד תחלואים האופייניים לבני גיל הזהב החייתיים.

דבר זה גורם לעיתים לתדהמה ושעשוע ללקוחותיי המבוגרים, שכן הם מוצאים את עצמם מטפלים בבני טיפוחיהם באותן התרופות והאמצעים שהם עצמם משתמשים בהם.

מצד שני, במקרים לא מעטים רואים האנשים המבוגרים את כלביהם וחתוליהם כבבואה שלהם עצמם, והם מתמלאים חששות ופחדים עם כל התדרדרות  במצבם הרפואי של כלביהם.

לקוחות רבים שואלים אותי בני כמה בעצם הכלבים שלהם, כלומר, כיצד נעשית ההשוואה בין גיל הכלב לגיל האדם. יש כאלה המכפילים בפשטות את גיל הכלב פי 7 וכך מקבלים הערכה אנלוגית לאדם, כלומר כלב בן 5 "מקביל" לאדם בן 35 , כלב בן 10 מקביל לאדם בן 70 וכלב בן 20 שנה מקביל לאדם בן 140 וכד'.

אני טוען מזה שנים כי תחשיב זה אינו נכון עובדתית, לטענתי אין להשוות בין הגיל הכרונולוגי של אנשים לכלביהם, אלא יש להשוות בין "ביצועים" פיזיולוגיים. כלומר, כלב בן 6 חודשים יכול כבר להרביע, בעוד שילד בן 3.5 שנים לא יכול...

ההתפתחות הגופנית של אדם מסתיימת בגיל 18-19 בעוד שההתפתחות הגופנית המקבילה בכלב הינה גיל 1.5 שנים בערך. אישה למשל מגיעה לגיל המעבר בגיל 50 בערך, בעוד שבכלבות אין כלל גיל מעבר... ועוד כהנה וכהנה דוגמאות המפריכות את ההיגיון שבהשוואה גילאית בין אנשים וכלביהם.

אני מניח שתחשיב זה של 1/7 מקורו בעובדה שלפני מספר עשורים תוחלת החיים הממוצעת של האדם הייתה 70 שנה ושל הכלב 10 שנים, אולם היום תוחלת החיים הממוצעת של אנשים הנה 80 שנה בקירוב ושל הכלבים 20 שנה כך שמתמטית לפחות היחס היום עומד על 1/4.

אולם עובדה ידועה היא כי כלבים וחתולים, במיוחד כלבים, מזדקנים בקצב מהיר יותר מבעליהם. אנו עדיין זוכרים את כלבינו כגורים שובבים, והנה כהרף עין הם מזדקנים ומשתרכים אחרינו באיטיות מכמירת לב. אנשים מבוגרים תמיד מספרים לי על 5-6 כלבים שהם גידלו במהלך חייהם, אחד אחרי השני ומספרים על מעלליהם בערגה ובגעגועים.

רוזי של רוזה

רוזי הינה כלבת פינצ'ר מעורבת שחורה וקטנה, בת 5 שנים, מעוקרת, חביבה להפליא, בריאה לחלוטין, ושייכת לגב' רוזה, אישה ערירית בת 83, ניצולת שואה מהונגריה, המבקרת במרפאתנו מדי יום ביומו, באדיקות ראויה לציון.

היא סוחבת אחריה עגלת שוק מבד על גלגלים (חמי נוהג לקרוא לעגלה כזו "טרקטור" כשהוא יוצא איתה לקניות בשוק הכרמל), בתוכה שוכבת רוזי בנוחיות, בידה האחרת מקל הליכה, והיא תמיד נעולה בנעלי אדידס לבנות ובוהקות.

מדי יום ביומו אני מבצע בכלבה בדיקה קלינית מקיפה, כולל טמפ' , אסקולטאציה עם סטטוסקופ וכל מה שקשור בכך. ברור לי לחלוטין שזה חסר טעם כיוון שהכלבונת בריאה לחלוטין, אולם זה נעשה לכבודה של רוזה, הרואה בביקור אצלי במרפאה את אחד משיאיו של היום שלה. תוך כדי הבדיקה היא מספרת לי על חייה, על בדידותה, על ההתעמרות בה לדבריה במוסדות שונים ובראשם קופ"ח כמובן, והיא כל הזמן טוענת ש"...חבל שבקופת חולים לא מטפלים בי כמו שאתה מטפל ברוזי שלי..."

זו אחת הכלבות המקבלות את כל החיסונים והתילועים האפשריים בזמן במדויק, מקבלת מזון משובח, ציפורניה גזוזות למשעי, אוזניה נקיות כמו של תינוק שכרגע נולד, וכללית היא בהחלט כלבה ברת מזל ביותר.

גב' רוזה מתרעמת כל יום על שאיני גובה ממנה כסף, ואכן, אני מסביר לה כי רק בעת חיסון או תילוע ממשיים אני גובה ממנה כסף, אין טעם לגבות ממנה מחיר על בדיקה יומיומית פשוטה, אבל מדי פעם בכל זאת היא משאירה על השולחן ליד המחשב שטר של 20 ₪ ויוצאת מהמרפאה עם הבעה מרוצה ביותר על פניה.

שולה של אסתר

שולה היא כלבה קטנה, לבנה עם כתמים שחורים, כאילו מישהו לקח דלמטית וכיווץ אותה בתוכנת פוטושופ במציאות. היא שייכת לאסתר, אישה מבוגרת ויקרה מאד.

הכרתי את שתיהן לפני כעשר שנים, עת אסתר היגיעה למרפאה ופתחה לכלבה המשונה תיק רפואי.

תוך פרק זמן קצר נפלה אסתר למשכב, ומאז ועד היום לא ראיתיה פנים אל פנים, וכל הקשר בינינו הוא טלפוני בלבד.

אני מניח שאם הייתי נתקל באסתר היום , כלל לא הייתי מזהה אותה.

גם אסתר, כמו רוזה, דואגת לכלבתה עד בלי די, ומספיק שהכלבה מגרדת באוזנה באקראי בכדי שהיא תישלח אחר כבוד ובמהירות למרפאה ע"י העובדת הפיליפינית שלה .

לפני כל ביקור אני מקבל שיחת טלפון, ומייד אני מזהה את קולה המיוחד, מעין מזיגה של עייפות ונחישות, של אסתר, המודיעה לי כי הכלבה חולה מאד, ממש גוססת, והיא מודאגת עד בלי די, האם אואיל בטובי לבדוק את הכלבה היקרה.

ותוך מספר דקות מגיעה הפיליפינית הצייתנית עם הכלבה, ולעיתים מגיעה בנה של אסתר, או אף נכדותיה המתבגרות. את כל המשפחה היא מריצה לעיתים אליי למרפאה ללוות את הכלבה,  הבריאה בד"כ.

אני חושש מאד מתסמונת ה"...זאב, זאב...", כלומר, אני חרד שמא אכנס לשאננות מהעובדה שבד"כ הכלבה בריאה לחלוטין ושאני עלול לפספס את אותן פעמים בודדות שהכלבה אכן חולה באמת ובתמים.

כיום, הכלבה כבר בת יותר מחמש עשרה שנים, ובאופן טיבעי היא כבר מבוגרת וחולנית, והיא מטופלת עם תרופות ללב ותרופות להקלת הגודש בראות.

במשך השנים טיפלתי בכלבה לא פעם עקב בעיות כרוניות של התגרדות, ואף שניסיתי לשכנע את אסתר ובני משפחתה על החשיבות שבהדברה של הבית כנגד טפילים חיצוניים כגון פרעושים וקרציות, הינה אסתר מסרבת לבצע זאת כיוון שהיא מאושפזת כרונית בביתה והיא משוכנעת שהדברה תזיק לה אישית.

 אשתי וילדיי גם הם מכירים את קולה של אסתר כיוון שאין לה שום בעיה להתקשר אלינו הביתה בכל שעה משעות היממה, בחגים ובשבתות, בבוקר השכם, בסיאסטה, או בלילה, אולם הם מקבלים עובדה זו בהבנה ראויה לציון.

לאחרונה זימנתי את בנה של אסתר לשיחה  בכדי להכין את הרקע לעובדה שכלבה כל כך מבוגרת, גם אם היא יחסית בריאה למדי כרגע, עלולה במוקדם או במאוחר לסיים את חייה. ביקשתי שהמשפחה תדבר על כך בעדינות עם אסתר, ותכין אותה לאפשרות זו.

הזוג כהן וכלבם פיצי

לפני מספר שנים יצא לי לטפל במקרה מיוחד במינו. נכנס אליי למרפאה זוג מבוגר, ניצולי שואה, עם מספר מקועקע על זרועם.

 ברשותם היה כלב טרייר קטן וצעיר כבן 8 חודשים בלבד. טענתם הייתה כי הכלב משתעל מזה מספר ימים ללא הפסקה.

שיערתי שמדובר בשיעול המכלאות, ובדקתי בעדינות את גרונו של הכלב, אולם פרט לאי נוחות מופגנת, לא פצח הכלב בשיעול מיידי כמצופה בשפעת הכלבים.

חומו היה מעט גבוה מהרגיל, וקצת ריר נטף מזוויות פיו. בשלב כלשהו התחלתי לחשוד שמא מדובר במקרה של כלבת, לפיכך חבשתי כפפות על ידיי , שמתי מסיכת ניתוח על פניי, וחסמתי את פיו של הכלב בזמם.

תוך כדי שאני מטפל בו שמתי לב כי האישה משתעלת קלות לתוך מטפחת ממשי שהחזיקה בידה, ואילו הגבר משתעל גם הוא בעדינות, לתוך שולי צווארון המעיל שלבש, אף על פי שמזג האוויר היה חם למדי.
בינתיים ראיינתי את הזוג שלפני והם התחילו לדבר בשטף הולך וגובר.

הסתבר שהם ניצולי שואה שניהם, היא ממוצא אוסטרי והוא סלוניקאי, הם הכירו בקפריסין לאחר שגורשו מחופי הארץ כמעפילים בלתי לגאליים, התחתנו בקפריסין ושם נולד בנם הראשון.

במשך השנים הבעל עבד בארץ כסבל וכמעביר דירות, ואשתו נשארה בבית וטיפלה בילדים ואח"כ בנכדים.

כיום כולם גדולים ומטופלים במשפחות משלהם, ובכדי שלא להיוותר עריריים ובודדים, החליטו לאמץ את הכלבלב הזה, לאחר שמצאו אותו ברחוב מספר חודשים לפני כן.

חשדי בכלבת גבר, כיוון שהם לא טרחו לקחת את הכלב לווטרינר, ולמעשה אני הייתי הווטרינר הראשון שהם הכירו ובמשתמע הגור לא קיבל שום חיסון וטיפול כלשהו.

תוך כדי שהקשבתי לסיפורם, ובחנתי את הכלב בעיון, צף ועלה ממעמקי תודעתי זיכרון של סיפור מוזר שחוויתי ממש באותם ימים.

באותה תקופה נסעתי פעמיים בשבוע לקריית חיים בכדי ללמד שם את הקורס של עוזרי וטרינר.

אחת מן התלמידות בכיתה הייתה בתה של המנהלת של אשכול הפיס שבו לימדנו, בחורה נאה, צחקנית ומלאת חיים בשמינית, ששילבה את הלימודים בתיכון עם לימודי המקצוע.

הנערה הקפידה להתייצב לכל שיעור בזמן. יום אחד היא לא היגיע, ואימה הודיע לי שהיא חולה. בחמשת השבועות הבאים חדלה להופיע לשיעורים, ואז שאלתי את אימה מה קרה לה?

הסתבר שהילדה מאושפזת בביה"ח רמב"ם עם דלקת ריאות קשה וכרונית. באותו היום הגיעו בדיקות המעבדה, והתברר שזו לא סתם דלקת ריאות טריוויאלית אלא שחפת!

מה פתאום שחפת בשנות האלפיים, בישראל, במשפחה מבוססת ובריאה בד"כ?

בתחקיר אפידמיולוגי שביצעו שירותי הבריאות, התברר שהסבא של אותה נערה הינו ניצול שואה אשר בצעירותו חלה בשחפת במחנות.

למזלו הוא חולץ ע"י חיילי בנות הברית, וטופל ממושכות בסנטוריום באירופה. עם החלמתו הוא עלה לארץ והקים כאן משפחה.

כיום, בגיל הזהב, נוהג הסבא מדי פעם לעשות בייביסיטר לנכדיו, ומסתבר שחיידק השחפת שקינן בגופו 50 שנה, שב והתעורר, ומכיוון והמערכת החיסונית של הסבא כבר אינה כשהייתה, הרי שהסבא בעצם הדביק את נכדיו במחלה, גם אם הוא עצמו נראה לכאורה בריא לחלוטין.

לפיכך, שאלתי את בני הזוג המבוגר במרפאתי האם מי מהם היה נגוע בשחפת בצעירותו במחנות.

שניהם הופתעו מן השאלה, אולם השיבו עליה בחיוב. נטלתי דגימה מלועו של הכלב, בחנתי אותה במיקרוסקופ, והבחנתי בחיידקים רבים דמויי מקלונים.

שלחתי דגימה מן הריר למעבדה וביקשתי שיזדרזו בבדיקה. במקביל הרמתי טלפון ללשכת הבריאות המחוזית ודיווחתי על המקרה. כמו כן טלפנתי לבנם של הזוג, הסברתי לו על חשדי, והוא הגיע עד מהרה במכוניתו ולקח את בני הזוג לביה"ח תל השומר.

לאחר מספר שעות הגיעה התשובה החיובית מהמעבדה, התברר מעל לכל ספק כי הכלבלב נגוע בשחפת אותה קיבל מסתבר מבעליו המבוגרים והחביבים.

טיפלנו בכלב במשך שבוע במרפאה תוך שאנו נוקטים באמצעי הזהירות המתבקשים, ולאחר שבני הזוג השתחררו מבית החולים, זכיתי לראות פגישה נרגשת ביותר בין זוג הזקנים לכלבלבם שהבריא.

הם גם הודו לי מאד על כך שלא זו בלבד שהצלתי את כלבם, אלא גם אותם עצמם. לא עלה על דעתם כלל שייתכן והכלב חולה כיוון שנידבק מהם. לא מעט אנשים חוששים מכלבים כמעבירי מחלות, ולא מודעים לעובדה שגם בני האדם עלולים להעביר מחלות לחיות המחמד שלהם.

על אנשים ותרנגולים

 היה זה ערב שהתחיל בצורה שגרתית למדי במרפאה. חדר הקבלה היה עמוס במבקרים הממתינים לתורם, מחזיקים את כלביהם וחתוליהם בחיקם או למרגלותיהם. לפתע הורגשה תכונה בקרב הממתינים. למרפאה נכנסה גברת מבוגרת מאד, בגדיה בלויים ומרובבים, שביס לראשה והיא מחבקת תרנגול לבן וגדול אל חזה.

האישה לוותה ע"י שכנה, שבאה לטענתה על תקן מתורגמנית כיוון שהאישה הזקנה מבינה אידיש בלבד.

בלי לחכות בתור, פרצו השתיים לחדר הטיפולים במרפאה, עת עסקתי במתן חיסון לכלב של לקוח אחר, ודיברו בהתרגשות בבת אחת כששובל של טיפות דם גדולות מטפטף אחריהן על הרצפה, וכל זאת על רקע זעקות המחאה של הממתינים בחדר הקבלה.

ביקשתי את סליחתו של הלקוח בו טיפלתי באותו הרגע, ופניתי לשתיים לברר במה דברים אמורים. רוני, הווטרינר השני במרפאתנו יצא לחדר הקבלה בכדי להרגיע את הרוחות, והתחיל לטפל בפונים בחדר הסמוך.

הסתבר שהגברת הזקנה מתפרנסת מקבצנות ברחוב הראשי של בני ברק, ומגדלת מזה שש שנים את התרנגול כחיית המחמד הפרטית שלה.

היא מצאה אותו כאפרוח משוטט במדרכות, כמוה, רחמיה נכמרו עליו והיא אימצה אותו. מאז הוא כרוך אחריה מאד, הולך איתה ואחריה לכל מקום, ואף עונה לטלפון הסלולארי שלה(!) כאשר הוא מצלצל...

השכנה המלווה טענה גם שהגברת המבוגרת מבלה את מרבית היום בשיחות ערות עם התרנגול, באידיש, והוא אף עונה לה בקרקורים משלו. אפילו בעת שהיא מבשלת במטבח (מרק עוף עם קניידעלאך...) הוא רובץ על השיש ובוחן את מעשיה בעיון רב.

ובכן, מסתבר ששעה לפני כן התגלעה מחלוקת בין התרנגול לבין החתול השכונתי, התפתח ביניהם קרב אימתני, בו הובס החתול ונס על נפשו מפני התרנגול הזועם, אולם במהלך המאבק, התרנגול פגע בעצמו עם דורבניו החדים בדלדלים, אותם כפלי עור אדומים המשתלשלים מצווארו של תרנגול בוגר.

נוצר שם בדלדל חתך עמוק ומכוער, הוא הסיבה לדימום על רצפת המרפאה. בעת שהתרנגול חזר לביתה של הזקנה, היא פרצה בזעקות שבר בהיותה בטוחה שהוא הולך לדמם למוות, הזעיקה את שכנתה, וביחד נסעו במכוניתה מספר רחובות עד למרפאתנו.

הבנתי שמדובר במקרה מיוחד, הדורש טיפול ממושך יחסית, לפיכך  נתתי לה פד סטרילי לשים על הפצע באופן זמני, הושבתי אותה בכיסאי במרפאה והלכתי לעזור לרוני לטפל ביחד ובמהירות בפונים הנוספים.

כאשר סיימנו לטפל בממתינים, התפנינו שנינו לטפל בתרנגול. ביקשנו מהגברת לשים אותו על שולחן הטיפולים, אולם היא הבהירה שרצוי שהוא יישאר אחוז בידיה, אחרת הוא עלול להיות אלים ולתקוף אותנו.

הסכמתי לכך בלית ברירה, אולם נתתי לגברת הזקנה פיסה של סלוטייפ, ובעזרת המתורגמנית ותנועות ידיים הבהרתי לה כי אני מעוניין שתחסום את מקורו של התרנגול הלוחמני, והיא עשתה כנדרש.

בחנתי בעיון את הדלדל הפצוע, שכעת פחת בו הדימום עקב הפד החוסם, והבחנתי בחתך עמוק באורך 4-5 ס"מ. זכרתי משעורי האנסתזיה כי ההרדמה בתרנגוליים עלולה להיות מסובכת, ולפיכך החלטתי שלא לבצע הרדמה כללית, אלא להסתפק בהרדמה מקומית.

אולם הייתי זקוק לשתי ידיים חופשיות בכדי לאלחש את המקום ולבצע את התפירה, בעוד שהתרנגול עדיין חבוק בזרועותיה של גברתו.

הגברת הקטנטונת נשענה עם התרנגול על שולחן הניתוחים, בעוד אני מתכופף אליה מצידו השני של השולחן. השכנה טובת הלב עמדה מאחורי הזקנה, הקיפה אותה בזרועותיה בחיבוק דב, והחזיקה את מקורו החסום של התרנגול פונה כלפי מעלה, לבקשתי, בכדי למתוח את הדלדלים.
רוני הווטרינר עמד מאחוריי, הקיף אותי בזרועותיו, גם כן במעין חיבוק דב, ומתח את הדלדלים כלפי מטה, כך שהחתך יהיה בדיוק מולי.

חשבתי על התמונה המוזרה שנוצרה בסיטואציה זו בחיוך מובלע, כששנינו חבוקים היטב ומתכוננים לתפור את התרנגול הפצוע.

שאבתי למזרק מספר סמ"ק של קסילוקאין, והזרקתי תת עורית מסביב לשולי הפצע. התרנגול ניסה להיאבק , אולם הוא היה חסר אונים לפות בידי גברתו.

לאחר דקה בערך, בדקתי שהאזור אכן אולחש, חיטאתי את המקום היטב עם תרחיץ ותמיסת פולידין, ותפרתי לבסוף 5 תפרים מדויקים.

בזמן העבודה גחנתי סמוך מאד לגופה של הגברת, והבחנתי שהיא לבושה בשכבות רבות של שמלות וסוודרים, אשר נזקקו כנראה לכביסה הגונה. כנראה שגם הגברת לא בילתה מזמן במקלחת, וגם התרנגול מצדו לא היה ממש סמל הניקיון, והדיף ניחוחות של עוף זכר בוגר, כך שנאלצתי לבצע אקרובאטיקה מסוימת בפניי, תוך שאני מתאמץ כמיטב יכולתי לנשום דרך הפה ולא דרך האף.

כאשר המלאכה הושלמה, התפרדה החבילה האנושית, הוצאתי את הסלוטייפ מהמקור, וביקשתי מהזקנה בתנועות ידיים שתניח לתרנגול להסתובב חופשי במרפאה.

הרגשנו כולנו הקלה למראה התרנגול שהידס לו במרפאה כאילו לא עבר ממש הרגע חוויה טראומתית. אני ורוני ניצלנו את ההזדמנות ועמדנו ליד החלון, לוגמים אוויר צח מלוא ריאותינו.

ואז הגיע רגע התשלום. השכנה שאלה כמה מגיע לנו. הסתודדתי עם רוני בצד. במחירון הסתדרות הרופאים הוטרינרים לא כתוב כמה לוקחים על ניתוח קצר בתרנגול קרב...

רוני טען שעלינו לגבות לפחות 500 ₪, זה מה שהיינו גובים מטיפול  בכלב במצב דומה. אני טענתי שעלינו להסתפק בעלות החומרים בלבד, וגם את זה לא סביר שנוכל לגבות, בהסתמך על איך שהאישה הזקנה נראית ומתנהגת.

לבסוף פניתי אליהן, ובחשש מה ותוך התנצלויות ביקשתי סכום של 150 ₪.. לכיסוי עלות החומרים בלבד וכו'.

האישה המבוגרת הסתכלה עליי לפתע בריכוז, ואמרה בעברית צחה: "...מה? זה הכול? חשבתי שתיקח אלף שקל לפחות...", ובאומרה זאת תחבה את ידה עמוק עמוק בין שדיה, ושלפה מן המעמקים את ה"סטיפה" הגדולה ביותר שראיתי בימי חיי עד אז ועד עצם היום הזה!

זו הייתה חבילת שטרות ענקית, אחוזה ומהודקת בגומיות, מרכז החבילה העבה הכיל שטרות רבים של מאות דולרים, והיקף החבילה שהיה עבה לא פחות הכיל שטרות מהודקים של 200 ₪.

הגברת שלפה במתינות שטר אחד של 200 ₪, והמתינה בסבלנות לעודף של 50 ₪.

אני בהיתי בכל ההתרחשות המום למדי, הוצאתי לה חשבונית כמי שכפאו שד, היא התכופפה, הרימה את התרנגול, ויצאה מן המרפאה זקופה וגאה כמו מלכת אנגליה.