|
טור אישי – חלק כ"ה – ילדים במרפאה הוטרינרית
עובדה ידועה כי מרבית הילדים נמשכים לבעלי חיים, ולנושאים הסובבים אותם. לפיכך, המרפאה הוטרינרית השכונתית מהווה לא מעט אבן שואבת לילדים רבים, הרואים בה את נציגות של עולם הטבע והחי בתוך העיר הרועשת והסואנת.
לילדים המתגוררים במושבים ובקיבוצים, חיות משק ופינות חי הנן דבר מובן מאליו, אולם לילדים העירוניים, המגע והמראה של בעלי חיים הוא נדיר יותר, אם מוציאים מחשבון זה את הכלבים והחתולים.
מחזה שכיח למדי, מדי יום ביומו לראות ילדים מצמידים את פרצופם הקטן על החלונות של המרפאה , מבחוץ, בכדי להתבונן בלקוחות ובפציינטים הממתינים בחדר הקבלה.
הדבר נכון שבעתיים אם בסמוך למרפאה ישנה מספרה לחיות מחמד, אז הילדים עשויים להישאר זמן ממושך, מרותקים להתרחשות המעניינת שבפנים.
במיוחד הדבר נכון בילדים אשר אין להם חיות מחמד בסביבת מגוריהם.
מרפאתנו נמצאת על גבול ר"ג בני ברק, לא רחוק משכונות חרדיות, ולא פעם אנו רואים ילדים חרדים מתבוננים בשקיקה ובעיניים גדולות במתרחש במרפאה.
תופעה נוספת, מבורכת וחביבה בעיני, הקשורה בילדים היא נושא האיסוף של חיות פצועות וחולות מן הרחוב והבאתן לרופא הווטרינר.
אני מניח כי אין מרפאה וטרינרית בישראל שלא חוותה נושא זה.
לעיתים נכנסת חבורה רועשת של ילדים למרפאה, כולם צווחים בהתרגשות ומתגודדים סביב ילד/ה אחד הנושא בידיו בדחילו ורחימו בעל חיים פצוע ומפרפר.
לרוב מדובר בגוזל כלשהו שנפל מן העץ, מרביתם גוזלי צוצלות, וחלקם דרורים, אולם יצא לי כבר לטפל בלא מעט גוזלים אסופיים ממגוון רחב של בעלי כנף, חלקם שכיחים למדי וחלקם נדירים ביותר. בין היתר טיפלנו בגוזלי עורבים, עורבנים, סיסים, שרקרקים, בזים, תנשמות ועופות בר נוספים, כמו גם בפליטי תרבות מעופפים כגון דררות, תוכי ג'קו, מאיינות ודומיהן.
עקב העובדה שמרפאתנו מצויה ברמת גן , לא רחוק מן הספארי, קרה כבר לא מעט כי הוזעקנו לטפל או שהביאו למרפאה "בורחי ספארי" כגון טווסים, ברווזים, ארנבונים, תרנגולים ופעם אפילו עז בר שנמלטה ומצאה מסתור במוסך של משפחה רמת גנית...
בכל המקרים אני נותן לילדים להתבונן בתהליך הבדיקה, עם כפפות כמובן, בכדי לחנך את הילדים על החשיבות שבמניעה ממחלות זואונוטיות. אנו מאשפזים תדיר חיות אלה, חלקן הקטן לא שורד, לצערנו, אולם מרביתן מתאוששות לאחר קבלת מזון , נוזלים ומנוחה, ואז אנו מחליטים האם לשחרר אותן או להעביר אותן לספארי, שם יש מרכז הצלה לבעלי כנף פגועים, וליונקים אסופיים.
לעיתים קורה שאחד הגוזלים עובר החתמה על הצוות המטפל, בד"כ עליי. פעם הוחתמתי ע"י עורבני צעיר, שנהג לעמוד על כתפי הימנית, אכל מזון חתולים בהנאה רבה, ונהג לבצע תרגילי אווירובטיקה מרהיבים מעל ראשי, לצהלתם והנאתם של הילדים מסביב.
ילדים מרבים גם להביא למרפאה גורי כלבים בודדים שנמצאו נטושים ברחבי העיר, שלא לדבר כלל על דליים שלמים של גורי חתולים, עצומי עיניים, ועדיין עם שאריות של חבל הטבור בבטנם, המובאים תדיר למרפאה מתוך תקווה תמימה שאנו מסוגלים לתת מזור, לטפל ולהאכיל כל אחד ואחד מהם.
אחת ה"בעיות" הקשורות בילדים הנה העובדה שהם לא מבינים את הקשר בין עבודתו של הווטרינר למשכורתו של הווטרינר...
מבחינת הילדים (וגם מבחינת חלק מהוריהם) הווטרינר הוא מין קדוש כזה, אוהב חיות, שכל רצונו בחיים הנו להציל חיות ממוות, וכל קשר בין תכונה נאצלת זו לבין פרנסה הוא תמוה ביותר.
במיוחד הדבר נכון בחיות מחמד שעלותן הכלכלית קטנה בהרבה מעלות הטיפול בהן.
למשל, כאשר אני מטפל באוגר חולה, במיוחד באוגר סיבירי קטן, שעלותו כ-20 ₪, לא מובן לילד כלל מדוע אנו אמורים לגבות מחיר של ביקור במרפאה שעלותו פי עשרה!!
זה לא משנה כלל אם נסביר שמבחינתנו הבדיקה והטיפול בכלב גדול שווה בזמן ובערך לטיפול באוגר קטן. כלומר, אין קורלציה בין עלותו של הטיפול לבין גודלו של בעל החיים.
במיוחד הדבר נכון אם מגיע בע"ח קטנטן עם רגל שבורה, אז צריך לצלם אותו ברנטגן, לטשטש אותו, לקבע את רגלו ואולי אף להחדיר פין תומך זערורי לרגל השבורה, דבר שהוא קשה יותר לעשייה בחיה קטנה מאשר בגדולה.
במקרים כאלה עלות הטיפול עשויה להגיע למאות שקלים, לתדהמתם הרבה של הילדים והוריהם.
בכדי להימנע ממצבים מביכים, אני נוהג להסביר לילדים ולהורים במדויק את עלויות הטיפול, לפני הפרוצדורה, ומבצע אותה לבסוף רק לאחר קבלת הסכמתם המלאה.
לכל אלה מביניכם הקוראים המתעתדים לעסוק בפרקטיקה וטרינרית, ראוי גם שתכירו תופעה נוספת הקשורה בילדים במרפאה הוטרינרית.
אני מתכוון לכך שלא מעט הורים שולחים את ילדיהם למרפאה יחד עם חיית המחמד מתוך כוונה סמויה שהווטרינר לא יגבה תשלום במידה ומדובר בילדים.
לצערנו זה קורה לא אחת, שמגיע ילד קטן למרפאה עם כלב או חתול או בע"ח אחר, ממתין לתורו, נכנס לווטרינר ומבקש שיבדקו את הכלב או שיבצעו בו חיסון או תילוע או טיפול אחר כלשהו.
מניסיון רב שנים אני כבר מזהה תופעה פסולה זו. ראשית, מדובר בטיפול רפואי, על כל ההשלכות הקשורות בכך, ואין זה יאה להטיל משימה זו על ילד/ה קטן. שנית, במרבית המקרים ההורים שולחים את הילד ללא כסף נלווה , מתוך כוונה ברורה שלא לשלם, או למצער לדחות את התשלום לאיזשהו עתיד מעורפל ומרוחק. הורים שנוהגים כך יוצאים מנקודת הנחה שלא נוכל לעמוד מול פרצופם המתוק של ילדיהם, וניתן את הטיפול ללא קשר לעלויותיו הכלכליות.
במקרים כאלה אני מבקש מן הילד את הטלפון של ההורים, מתקשר אליהם, ומבקש מהם בנימוס שיואילו בטובם להגיע למרפאה עם חיית המחמד ועם הילד אם רצונם בכך.
אני גם מוסיף שממש כפי שלא היו שולחים את הילד לבד למוסך או לבנק או אפילו לקופ"ח עם אחותו הקטנה, כך אין זה יאה לשלוח ילד לווטרינר עם חיית המחמד המשפחתית.
אספקט נוסף של הקשר בין הווטרינר לילדים, דווקא חביב למדי לטעמי, הינו הליווי של עבודות מחקר בית ספריות לילדים בכיתות השונות.
כמעט מדי יום ביומו מתייצבים ילדים במרפאה ומבקשים עזרה וליווי בעבודות מחקר עבור בית הספר בנושאים הקשורים לטבע, זואולוגיה, וטרינריה ורפואה. אני שמח מאד ללוות עבודות אלו, ולא פעם אני מוצא את עצמי מרואיין ע"י ילד/ה אחד או יותר בנושאים הקשורים לבעלי חיים, ולפעמים אנו גם מעיינים ביחד בספרות מקצועית ואף באינטרנט.
המצב בשנים האחרונות הוא כזה שיש כל כך הרבה ביקוש לעבודות כאלה, שממש "נאלצנו" לפתח תוכנית לימודים לנוער, הנקראת "הווטרינר הצעיר" , המעברת בבתי ספר במקומות רבים ברחבי הארץ, מכיתות גן ילדים, ועד לימודי וטרינריה לבגרות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3263542,00.html
במסגרת מאמר זה על ילדים במרפאה הוטרינרית ברצוני לספר על מקרה נדיר ומעניין ביותר שאירע לנו לאחרונה.
אחת מלקוחותיי במרפאה הנה פסיכולוגית קלינית רפואית המתגוררת ממש בצמוד אלינו.
בתה של אותה גברת, ילדה חמודה ומלאת חיים, קרוייה על שם נסיכה מצרית פרעונית קדמונית, נפרטיטי.
ילדה/נערה זו, עם שמה המיוחד מוכרת לי מזה שנים מספר, היא מגדלת בביתה כלבה קטנה וארנבון נחמד, ומקפידה להגיע בדיוק בזמן לחיסונים והטיפולים השוטפים.
לפני מספר חודשים חלה הארנבון במחלת עור קשה, גרב (SARCOPTES SCABIE)
וטיפלנו בו ממושכות עד להבראתו המלאה, לשמחתם של כל הנוגעים בדבר.
נפרטיטי נהגה להגיע מדי יום כמעט למרפאה, המתינה בסבלנות לתורה בחדר הקבלה, עם הארנב בכלוב על ברכיה, עד שתם הטיפול.
באותה תקופה בערך, ביקשו לראיין אותי מן התוכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ השני.
כתב התוכנית, ביקש לצלם במרפאתנו טיפול בכלב עם בעיות התנהגות שונות. בדמיונו המפותח של הכתב, הוא תיאר לעצמו תמונה לפיה הכלב שוכב על ספה, כמו מטופל אנושי ומספר לוטרינר על טראומות הילדות שלו...
הבהרנו לו כמובן שזה לא בדיוק כך, אם כי אנו נוהגים לא אחת לתת תרופות הומאניות לבעלי חיים עם בעיות התנהגות שונות, במידה ומדובר בבעיה פיזיולוגית/התנהגותית כמובן.
ביום מסוים זימנתי לקוח אחד עם כלבו למרפאה לצורך צילומי התוכנית. המרפאה התמלאה באנשי מקצוע, צלמים, סאונדמנים, עוזרות הפקה, כתבים וכן בציוד רב כגון פרוז'קטורים, מצלמות ומכשירי הקלטה.
כל זאת, בנוסף לצוות המרפאה הקבוע , ללקוח וכלבו, גרם לכך שהמרפאה הייתה עמוסה עד אפס מקום.
כאשר כל הסט כבר היה מוכן, והצלם התמקם מאחורי כתפי הימנית, הבמאי לחש "אקשן" והתחלתי את הראיון עם הלקוח, כשכלבו על שולחן הטיפולים, ממש באותו רגע פרצה נפרטיטי למרפאה כשהיא מתנשמת בכבדות, ונושאת בידיה ארגז קרטון סגור, כשמתוכו בוקעים קולות ציוץ רמים.
"...נפרטיטי יקירה, זה ממש לא זמן מתאים להתפרץ ככה למרפאה..." אמרתי לה, וחוץ מזה כבר גמרנו עם הארנב, את יודעת שהוא כבר בריא...
"...זה לא זה, ד"ר ליליאן, הייתי בבית הספר, בשיעור ספורט כשלפתע ראינו כלב מנסה לטרוף עטלף, גירשנו את הכלב והבאנו את העטלף אליך למרפאה..."
חבשתי כפפות עבודה לאלתר, פתחתי בזהירות את הארגז, ואכן שכב לו שם גור עטלף פירות, כנפו האחת קרועה ומדממת, והביט בי בעיניים מבועתות.
כמובן שכל צוות הצילום נאחז התרגשות רבה.
סגרתי את הארגז ופניתי לכתב/הבמאי ואמרתי לו: "...ברור לך שזהו מקרה אחד למיליון, אני לא מאמין שבכל העולם כולו יש מקרה כזה שעטלף מובא לטיפול רפואי במרפאה וטרינרית לחיות מחמד, ועוד בשעה שצוות טלוויזיה בתקן מלא נמצא במרפאה...!", עוד הוספתי שרצוי אולי שנלך למלא לוטו, שכן צ'אנס לסיפור כזה יש רק פעם אחת בחיים.
הבמאי החליט כמובן, בשקיקה רבה , להמשיך את הצילומים בעת הבדיקה הרפואית הנדירה של העטלפון הפצוע.
הצלם היה כל כך נלהב מן המקרה שלפנינו, שהוא פשוט השעין את המצלמה הכבדה ישירות על כתפי הימנית וצילם את כל האירוע ממרחק אפסי.
הבהרתי לצוות כי חיות בר נמצאות בסטרס קיצוני במחיצת בני אדם, מה עוד שגור זה עבר טראומה רצינית עת חולץ ממלתעותיו של הכלב.
הסברתי מדוע אני חובש כפפות עבודה עבות, כיוון שעטלף פצוע עלול לנשוך, ומכיוון ואנו לא מכירים את ההיסטוריה הרפואית שלו, וזוהי חיית בר, יש סיכוי שהוא נגוע חו"ח בכלבת.
ברגע שהוצאתי את העטלף בזהירות מן הארגז, הוא שבק חיים . הנחתי אותו על שולחן הניתוחים וביצעתי בו החייאה . עיסיתי בעדינות את בית החזה הזערורי שלו, ובמקביל נשפתי בעדינות לתוך פיו, תוך שאני מנשים אותו בעזרת מזרק הפוך, כך שחלקו הרחב סביב חרטומו של העטלף, וחלקו הצר בין שפתיי.
להפתעת כולנו, חזר היצור לחיים, והתחיל לנשום באופן עצמוני, ואז התפניתי לבדוק אותו בדיקה פיזיקלית מקיפה.
הסתבר שבנוסף לקרע בכנפו הימנית הוא סבל משבר ברגלו הימנית.
לפיכך חיטאנו וניקינו את המקום, תפרנו את הקרעים בכנף, וקיבעתי את הרגל עם פיסת מתכת שחתכתי ממהדק משרדי.
כל אותו זמן ראיין אותי הכתב במקביל, ושאל שאלות רבות וענייניות, הכיצד ייתכן שאני יודע לטפל בעטלף, ועניתי לו שכל וטרינר לומד על מספר רב של בעלי חיים, ובעיקרון אנו אמורים לדעת לטפל בכל מקרה לגופו, תרתי משמע.
בתום הטיפול הסתבר שהעטלף התאושש מאד, נתתי לו מעט אינפוזיה תת עורית, הזלפנו לו מי סוכר לתוך פיו, ולאחר שסיימנו להתיז על פצעיו פלסטר נוזלי, הצענו לו לאכול מעט גרבר פירות, אותו טרחה נפרטיטי להביא מביתה בסמוך.
סיכומו של דבר, הטיפול הצליח מעל למשוער, נפרטיטי חזרה לבית הספר שמחה וטובת לב, וסיפרה לכל הכיתה על החוויה שעברה עליה במרפאה.
אנו מצידנו הנחנו לעטלף לנוח ולאכול פירות וגרבר בכלוב האשפוז במרפאה, והתפנינו סוף כל סוף לצלם את הראיון המקורי.
|
