|
טור אישי – חלק כ"א
טור זה נכתב בעקבות אירועי מלחמת לבנון השנייה, שגרמה בין היתר לנטישה המונית של בעלי חיים. אירועים מצערים אלו קרו גם בדיוק שנה לפני כן באירועי ההתנתקות מרצועת עזה.
ככל שאני חושב יותר על הנושא, אני פחות מבין אותו. כיצד ייתכן שאנשים טובים, נורמטיביים, "מן היישוב", אשר בימים כתיקונם רכשו או השיגו חיית מחמד, נוטשים אותה לגורלה ככלי אין חפץ בו.
לטעמי, שום תירוץ אינו מצדיק התנהגות שכזו. לא הלחץ מהמלחמה ולא איבוד העשתונות עקב ההתנתקות. עובדה היא שאלפי אנשים במצבים דומים, לא נטשו את יקיריהם, ולקחו אותם איתם לכל מקום.
אומרים כי אין לשפוט אדם עד שתגיע למקומו, אולם אני יודע כי קיימות היו גם בתנאים קשים אלו אלטרנטיבות נאותות יותר לבעלי החיים, כגון מסירה מסודרת לעמותות, אולם חיות רבות פשוט ננטשו בתוך דירות סגורות, ללא אוכל ומים ימים רבים, עד ששירותי ההצלה חילצו אותם ממוות איום וודאי.
על אף העובדה שאין לגזור גזירה שווה בין אנשים לבעלי חיים, בכל זאת אני סבור שממש כשם שאנשים אלה לא היו מעיזים לנטוש מי מילדיהם חו"ח, כך ממש לא ראוי היה לנטוש לאנחות את חיות המחמד שלהם.
בזמן המלחמה האחרונה, יצא לי לטפל רבות בבעלי חיים של תושבי הצפון העקורים, אשר באופן זמני עברו לגור באזור המרכז אצל קרובי משפחה וחברים. החיות סבלו מבעיות רפואיות שונות, חלקן כרוניות, וחלקן עקב הטראומה שהן חוו בעת ההפצצות , ההסתלקות המהירה מהבית המוכר והידוע, וההשתלבות בסביבה חדשה, אמנם בטוחה יותר, אך לא מוכרת ולפיכך מאיימת.
מאיזה שהיא סיבה עלומה, אנשים רבים משוכנעים שבעלי חיים מסוגלים להסתדר לבד, בטבע, בכוחות עצמם.
קיים כאן מעין עירוב מושגים מובנה לפיו, אנשים אלו מתייחסים לבעלי חיים בשני אופנים בו זמנית, כלומר, מצד אחד אלו בסך הכול בעלי חיים, מה ההתרגשות הגדולה, ומצד שני המחשבה שאותן החיות עצמן ניחנו באינסטינקטים חייתיים מופלאים אשר יאפשרו להן לשרוד בכל מקרה.
אלו אותם ערכים אשר , לצערי, מאפשרים את הנטישה בקיץ של הכלבים בסמוך לשדה התעופה בן- גוריון כיוון שהנוסעים לחו"ל ולא מצאו סידור טוב לכלב.
ובכן, חייבים לשים לצורת חשיבה מעוותת ונוראה זו סוף אחת ולתמיד.
חיות מבויתות, במיוחד כלבים וחתולים, אשר מינקותם גדלו עם בני אדם בביתם, לא מפתחים כלל כושר שרידות בסביבה לא מוכרת.
ממש כפי שילד שגדל במשפחה תומכת ומגוננת בעיר גדולה , לא יוכל לשרוד אם יושלך לפתע פתאום למעבה הג'ונגל באמזונס נניח, ללא אמצעי קיום מינימאליים ובלי הכנה כל שהיא לחיים שכאלה.
בעלי החיים הננטשים חווים טראומת נטישה נוראית, גוועים ברעב, חשופים לפגעי טבע שונים, תאונות דרכים, טריפה ע"י חיות בר המוכשרות מהם לשרידה בתנאים קשוחים שכאלה, שלא לדבר על חשיפה למחלות שונות, המסכנות לא רק אותם אלא גם את הסובבים אותן.
קשה לי להבין איך זה לא ברור מאליו שנטישת חיה לגורלה הנו מעשה לא מוסרי בעליל, אשר המשמעות הנוראה שלו זועקת לשמיים.
עקב מקרים אלו נזכרתי באירוע שקרה לי בשנה השנייה לעבודתי כרופא וטרינר לחיות בית קטנות.
יום אחד, בעת שעמדתי לסיים את יום העבודה במרפאה, נכנס לחדר הקבלה בחור צעיר ונחמד, שאל אותי אם אני הרופא, ואם אוכל לקבל לטיפול פציינט בשעה כל כך מאוחרת. השבתי בחיוב. הבחור יצא מן המרפאה וחזר כעבור דקה כשהוא אוחז בידו חבל מסמורטט.
החבל היה ארוך למדי ולקח לבעל החיים זמן ניכר להיכנס.
כאשר הופיע החיה בפתח המרפאה נעתקה נשימתי בגועל ובתיעוב. אל החבל היה קשור הכלב האומלל ביותר שראיתי בימי חיי, עד אז ומאז ועד בכלל. הכלב היה כולו עור ועצמות, פשוטו כמשמעו, עיניו שקועות בחוריהן, פרוותו מדובללת, מלאה בקרחות ורוחשת פרעושים , קרציות, קרדיות, וגם רימות של זבובים שזחלו בעשרות בפצעים פתוחים במקומות רבים בגופו.
חשתי מיידית בזעם עצום עולה בי, ופניתי לבחור, תוך שאני משתוקק בכל מאודי לכלות בו את זעמי. הוא כנראה ניחש את מחשבותיי לפי מראה פניי, ומיהר לספר כי זה איננו הכלב שלו, וכי הוא מצא אותו במצב כזה ברחוב לפני מספר דקות, והביא אותו ללא דיחוי ישר למרפאתי.
נתתי לבחור כפפות ניילון, העטיתי גם על ידיי, ובכוחות משותפים, העלינו את הכלב הזומבי על שולחן הנירוסטה.
לפלא בעיני כיצד כלב כל כך מורעב יכול היה עדיין לשאת את עצמו, ולעמוד בקושי על הגפרורים ששימשו לו רגליים, וכיצד על אף כל מה שלבטח עבר, היה ידידותי להפליא, והניח לי לבדוק אותו ללא שום בעיות מיוחדות.
בתחילת הבדיקה הפיסיקאלית, הבחנתי בקרעים של חבל משתלשלים בין הטוחנות האחוריות של היצור האומלל, ומזה הסקתי שהוא לעס את החבל שקשר אותו והצליח להשתחרר ולהסתובב ברחובות, עד שנמצא ע"י הבחור שהביאו אליי.
לא ידעתי במה להתחיל לטפל, היו כל כך הרבה בעיות שדורשות פתרון מיידי בעת ובעונה אחת , קחקציה (רזון קיצוני/פתולוגי) , התייבשות, אויטמינוזיס, דרמטיטיס קשה ביותר, וכל זה עוד לפני שנלקחה בדיקת דם או שתן.
לפיכך החלטתי קודם כל להקל על כאביו, ונתתי לו זריקת הרגעה ל"שריר", או למה שפעם היה שריר. תוך שניות קרס הכלב לחלוטין, מה שאפשר לי לחבר אותו לקטטר תוך ורידי בווריד הצפאלי המצומק, ולהתחיל בהזלפה מתונה של רינגר לקטט באינפוזיה. לאחר מכן הוספתי לתוך השקית תמיסת גלוקוז, סודיום ביקרבונאט ותמיסת אשלגן כלורי.
לאחר שכל הפרוצדורות הללו בוצעו לשביעות רצוני, החלטתי לרחוץ את הכלב. תוך כדי כך הבחור נשאר לעזור לי במרפאה. במהלך השיחות בינינו פלטתי באקראי כי מה שיציל את הכלב במצבו הנוכחי הנה תרומת דם מיידית. הבחור התנדב לפיכך להביא מן הבית את כלבו שלו, הפרטי, לצורך תרומת דם.
לא יכולתי שלא להרהר על הקיצוניות שבהתנהגות אנשים שונים, מחד אדם המתעלל בכלב בצורה כזו, ומאידך הבחור החביב שיצא מגדרו לעזור ליצור אומלל.
בזמן ששטפתי את הכלב והמתנתי מספר דקות בכדי שהשמפו הרפואי יעשה את שלו, טלפנתי הביתה להודיע לאשתי שכנראה אני נשאר הלילה במרפאה.
הבחור חזר עם כלבו, גולדן רטריבר יפהפה, "התרמתי" ממנו 400 סמ"ק דם, ולאחר בדיקת התאמה קצרה, חיברתי קטטר נוסף לרגל הקדמית השנייה והתחלתי בהזלפה איטית של הדם לווריד. כעת הכלב הישן נראה כמו ניצול של מסע בין כוכבים, עם שני צינורות האינפוזיה, ומשחת הפולידין שמרחתי בנדיבות בכל חלקה פגועה בעורו. בשלב זה גם הזרקתי תת עורית כמות קטנה של איברמקטין כנגד טפילים פנימיים וחיצוניים שונים , ובכדי להתמודד עם בעיית הרימות. בצד השני של הגוף הזרקתי תמיסת שפע- ויט, מולטי-וטמין יעיל ביותר. כאשר הסתימה ההזלפה האיטית של תרומת הדם, חיברתי לאותו קטטר בקבוק של תמיסת דופאלייט, מעין הזנה תוך ורידית. הכלב היה במצב כל כך טרמינאלי, שנאלצתי להשתמש כמעט בכל ארסנל התרופות שברשותי באותה עת.
נזכרתי בסיפורי השואה עליהם גדלנו כולנו כאן בארץ, וכיצד אנשים רבים מתו בשעות הראשונות לאחר שמחנות הריכוז שוחררו כיוון שקיבלו מזון לאכול ע"י הלוחמים הצעירים ששחררו אותם, בעוד שמזון זה ממש הביא למותם כיוון שמערכת העיכול שלהם הייתה פגועה באופן נואש.
לפיכך, להבדיל כמובן, החלטתי להחזיק את הכלב במרפאה למשך שבוע לפחות על נוזלים בלבד והזנה תוך ורידית עד שיתאושש כמעה, ויוכל לקבל טיפין טיפין מזון כלשהו דרך הפה.
כל אותו זמן ניסיתי לפתור את התעלומה, מי למען השם, יכול לגרום עוול כל כך גדול ליצור חי.
לאחר כל העבודה הזו גררתי את הכורסה מחדר הקבלה, והסתדרתי ככל יכולתי לשנת לילה מקוטעת, עין אחת עצומה והשנייה פקוחה בהשגחה על הכלב הנם.
בבוקר התעוררתי עם גב תפוס, כמובן, אבל שמחתי להיווכח כי הכלב עדיין חי, ואף מביט בי בעניין.
הורדתי אותו בזהירות מן השולחן והכנתי לו מצע שמיכות עבה בכלוב האשפוז התחתון המרווח, כשמעליו מתנוססות כל העת שתי שקיות הנוזלים המערות לוורידיו נוזלים מחיים.
בימים הבאים, טיפלנו בו לחילופין כל צוות המרפאה, כשאנחנו מקפידים להחליף כל העת שקיות אינפוזיה ולוקחים אותו על הידיים החוצה בכדי להתפנות, מזליפים אנטיביוטיקה לווריד שלוש פעמים ביום ודואגים לסלק את פיסות העור והפרווה הפגועות בכדי לאפשר לשכבת עור חדשה ובריאה לצמוח מלמטה.
לאחר שבעה ימים, נתנו לו לראשונה לשתות מים בכוחות עצמו, לאחר מכן מי אורז, ולאחר שוידאנו שהוא לא מקיא את הנוזלים הללו, העזנו ונתנו לו לאכול מעט אורז מבושל. תפריט זה הוא קיבל במשך 3 ימים, פעם ביום. לאחר מכן העזנו ונתנו לו חזה עוף מבושל, חתוך לקוביות קטנות ומעורב באורז. הכלב אכל ברעבתנות, ומעט מעט החל להעלות בשר על עצמותיו השדופות.
כעשרה ימים אחר כך הגיע לבקר הבחור שמצא את הכלב (בעוונותיי אינני מצליח היום להיזכר בשמו...), הוא ביקש רשות לקחת את הכלב לגינה הסמוכה בכדי לשחק עם כלבו שלו וגם לנשום קצת אויר צח, ולחוות מעט מרחבים לאחר האשפוז הממושך במרפאה.
לאחר כשעה הבחור חזר למרפאה, מלווה בשני הכלבים ונראה נסער ביותר. נלווה אליו בחור נוסף לבוש כחרדי.
התברר כי בעת שהכלבים שהו בגינה, עבר שם הבחור החרדי, וטען כי הכלב שייך לו. התפתח דין ודברים, והם החליטו לבוא למרפאה ולבדוק את העניין.
שאלתי במה דברים אמורים, ואם זה אכן הכלב שלו הכיצד הוא נתן לדברים להתדרדר עד כדי כך . הבחור הנבוך הסביר שלא מזמן החליט לחזור בתשובה, והרבי שלו אמר לו כי כלבים הם דבר טמא, וכי מי שמחליט לחזור בתשובה ראוי לו כי לא יטפל ויחזיק בכלב.
לפיכך, מכיוון והיה עסוק רובו של הזמן בצלילה למעמקיה של היהדות, שכח כליל לדאוג לכלב. משום מה הוא סבר שאמו דואגת לכלב, אולם לא טרח לוודא סוגיה זו על בוריה. לפני מספר ימים חזר לביתו מן הישיבה, שאל את אמו מה שלום הכלב, והיא השיבה בתמיהה כי אינה יודעת על איזה כלב כלל מדובר...
הבחור מיהר, לטענתו לחצר האחורית של ביתם שם היה הכלב אמור להיות קשור וגילה רק את קרעי החבל .., לפיכך החל לחפש את הכלב בכל השכונה ומצא אותו בגינה הציבורית, וכך הגיע אליי למרפאה.
אני הקשבתי להסבריו בספקנות רבה, כמו כן טענתי בפניו כי לא ייתכן שרב בישראל יאמר או ימליץ על התנהגות כזו, שתגרום למותו הוודאי של יצור תמים, שתלוי כל כולו בחסדיו של אדוניו.
יתרה מכך, בזמן לימודי הווטרינריה באוניברסיטה הוקדש חלק ניכר מן הלימודים ללימודי יהדות, הלכות כשרות וצער בעלי חיים, אותם למדנו מן הרב יגאל שפרן, הרב של בתי הספר לרפואה בישראל.
על פי מה שלמדנו, ולפי מה שבדקתי בספרות ותוך התייעצות עם רבנים נוספים, היהדות הנה הדת הראשונה העוסקת, בכתובים, בהלכות מניעת צער בעלי חיים. כמו כן, מנהיג בישראל חייב בין יתר המעלות המכשירות אותו להנהגה על העם, להבין, לדעת ולטפל בבעלי חיים ולראיה, שני המלכים הראשונים, שאול ודוד באו מן האתונות ומן הצאן.
הבחור הקשיב בשימת לב רבה, לפתע, עיניו התמלאו דמעות, הוא מלמל משהו סתום סב לאחוריו ונמלט מן המרפאה...
למחרת שב אליי, וסיפר כי נועץ עם רבו, והלה אכן אישר בפניו כי מעולם לא המליץ להתעלם מן הכלב. הדבר הראוי לו ביותר לעשות, גם על פי השכל הישר כמובן, היה לנסות ולמצוא לכלב בית אחר, או למצער לנסות למסור אותו לצער בעלי חיים, ש אגב, הייתה די בסמוך למקום מגוריו.
להפתעתי ולתימהוני, פרץ לפתע הבחור בבכי תמרורים, וביקש ממני כי אסלח לו ואמחל לו. הוא ממש קרס על הרצפה, הליט את פניו ביד אחת וביד השנייה ליטף את הכלב בכל גופו.
ניסיתי להרגיע אותו ככל יכולתי, הושבתי אותו על הכורסה והבאתי לו כוס מים להשיב את נפשו הנסערת.
לאחר שנרגע קמעה אמרתי לו כי לעניות דעתי, לא ממני הוא צריך לבקש סליחה, בי אישית הוא לא פגע, פרט לזעם הרב שהרגשתי עקב ההתעללות הברורה בכלב. מבחינתי,אם האיש באמת ובתמים ניחם על מעשהו, העניין לגביי סגור.
אולם עדיין סברתי כי עליו לבקש סליחה מן הכלב ובוודאי מבורא עולם על שכך התייחס, בין אם במזיד או ברשלנות לאחד מברואיו.
סופו של דבר, הבחור חזר בערב עם ידיד החברותא שלו מן הישיבה, שילם את עלות הטיפול, ביקש ממני לדאוג לכלב לבית חם, והלכו לדרכם.
הכלב אומץ ע"י ידידה של הבחור הראשון שמצא אותו והביאו אליי, ושם חי ימים טובים ומאושרים עד לשיבה טובה ומכובדת.
בשיחותיי הרבות עם לקוחות ותלמידים, אני שם דגש רב על העובדה כי מי שמחליט לאמץ חיית מחמד חייב לקחת בחשבון שזו התחייבות ארוכת טווח, שאין ממנה חזרה. עדיף לא לאמץ כלל מלכתחילה, מאשר לנטוש בעל חיים לאנחות כאשר נתקלים בקשיים כלשהם. כל המאמץ חיית מחמד חותם על חוזה ארוך טווח , הכולל קשיים ודאגות רבות מחד, אולם גם סיפוק עמוק ויתרונות רבים מאידך.
|
