על הוראת מדעי החיים ווטרינריה

על מי שמתעתד ללמוד וטרינריה לקחת בחשבון כי חלק נכבד מחייו יעבור בין כותלי האקדמיה.

לטעמי, זו אחת התקופות היפות ביותר בחיים, המעצבת את האדם לשארית חייו.

ביליתי באוניברסיטאות השונות כ- 9 שנים מחיי, הכוללים לימודי תואר ראשון במדעי החיים, שנת לימודים באיטליה, לימודי וטרינריה בישראל, ולימודים לקבלת תעודת הוראה במדעי החיים.

חברי לספסל הלימודים ואני עשינו לאחרונה חישוב ומצאנו שבסך הכל לימדו אותנו כ-80 מרצים, במקצועות הלימוד השונים לאורך כל מסלול הלימודים.

מתוך כמות נכבדת זו בלטו במיוחד 4 מרצים, שניים בתואר הראשון ושניים בלימודי הוטרינריה וההוראה.

אני טוען מזה שנים שאין קורלאציה בין מקצוענותו של אדם לבין יכולתו ללמד שיעור בכיתה. כל המרצים שלימדו אותי במהלך חיי, היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, אולם מרביתם לא ידעו ללמד!

אני מודע לעובדה כי אני עלול לחטוא בהכללה נמהרת, אולם כאמור, רק מתי מעט ממורי היו כאלה שאני רואה בהם מופת פדגוגי, ואשר לאור משנתם אני משתדל ללמד בעצמי בימים אלה.

כבר כאשר למדתי לתואר הראשון במדעי החיים, ושקלתי את המשך לימודי לתואר שני ( במידה ולא אתקבל ללימודי וטרינריה), הסתבר לי כי ישנה התניה באוניברסיטה ולפיה בכדי לקבל תקציבי מחקר, על החוקר הצעיר להתחייב ללמד את הסטודנטים המתחילים בתואר הראשון, אם כמתרגל, ולאחר מספר שנים כמרצה מן המניין.

משתמע מכך, שרבים מן המרצים למעשה נאלצים ללמד, גם אם אין להם נטיית לב לכך, ולא, תקציבי המחקר יימנעו מהם, וכך גם עתיד הקריירה האקדמית שלהם.

כך יוצא, שמרבית המרצים רואים בהוראה נטל מיותר ומכביד, ובמקום לראות בזה שליחות, הם מתייחסים להוראה כאל מס שחייבים לשלם אותו אם רוצים להתקדם באוניברסיטה.

למען ההגינות והדיוק ההיסטורי אני חייב לציין כאן כי מכשלה זו אינה נחלתה של האקדמיה הישראלית, אלא מסתבר כנראה שהיא אוניברסאלית ואפילו אלברט איינשטיין הדגול קבע כי:

"...בעצם, רק בדרך נס, לא החניקו שיטות ההוראה המודרניות את הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש..."

מרבית הקורסים בשנים הראשונות הנם מקצועות חובה, לפיכך אי אפשר בשום פנים לתת לסטודנטים חופש ללמוד, לא כל שכן חופש לבחור מי המרצים שילמדו אותם.

 לפי קארל רוג'רס, הבעיה במדעי החיים וברפואה נעוצה בין היתר בעובדה שהשיעורים הנם חלק ממערכת רחבה ואחידה שבה תוכניות הלימוד, ספרי הלימוד, המצגות והבחינות הנם זהים לכל התלמידים, והמורה/המרצה חייב להעביר חומר רב בפרק זמן נתון.

אם בנוסף ללחץ המובנה בתוכנית הלימודים, המרצה רואה בהוראה עול במקום שליחות, התוצאה עלולה להיות קטסטרופלית מבחינת התלמיד/הסטודנט, ורבים הם הנושרים מן הלימודים כתוצאה מכך.

אני מאמין כי המורה/ המרצה חייב להתייחס למקצועו כשליחות שיש בה מן הקדושה ממש.

 יש כאלה הנולדים עם היכולת להורות ולחנך, ויש כאלה הלומדים זאת במכללות ובאוניברסיטאות.

אולם המורה האולטימטיבי בעיני חייב לענות על מספר פרמטרים, בהם:  יש לו את הנכונות והרצון ללמד מעצם אישיותו, הוא למד והשתלם בנושאי מקצועו ובתכנים פדגוגיים, והוא אכן עוסק בתחום הוראתו בחיי היום יום.

חלק ניכר מן המרצים בהם נתקלתי לא ענו על שלושת הקריטריונים ביחד. מרביתם היו מומחים בתחומם אך לא למדו הוראה. אלו שלמדו הוראה, לא היו מומחים בתחומם. ורק מעטים מאד מהם ראו בהוראה שליחות וזכות.

במאמרי זה ובמאמרים הבאים אשתדל להעלות על נס את פועלם של המרצים הטובים ביותר שלימדו אותי, במדעי החיים ובוטרינריה, לאו דווקא בסדר כרונולוגי.

הראשון שבהם, נ"ש , מלמד עד עצם היום הזה בבית הספר לוטרינריה. מדובר באדם מקסים, קפדן וידען גדול, בתחום הוטרינריה של בקר לחלב.

הוא לימד אותנו שיעורים פרונטאליים כמו גם שיעורים מעשיים ברפת. כמו כן יצאנו לסיורים עמו ברפתות השונות שתחת פיקוחו כרופא וטרינר של ה"חקלאית".

כמו על כל המרצים, גם עליו הסתובבו שמועות משמועות שונות, סופר עליו שהיה המצטיין במחזורו  בלימודים בדרא"פ, וכי בסמוך למיטתו בבית אין ספרי קריאה אלא מאמרים מדעיים בלבד, והוא לא יכול להירדם בלי לקרוא את SCIENTIFIC AMERICAN לפני השינה!!!

אין אני יודע אם לסיפורים אלו יש אחיזה במציאות, וגם לא העזנו לשאול אותו כיוון שיראנו ממנו וכיבדנו אותו מאד!

אצלו ידענו כי עלינו ללמוד, וברצינות רבה מן הרגיל. בילינו שעות בספריית המכון הוטרינרי, בליקוט מאמרים חדשניים, ובשינון של חומר לימודי מתחום התמחותו, ומתחומים נוספים שונים.

 הוא נהג להתקיל אותנו במסדרונות הפקולטה ולשאול אותנו שאלות על החומר הנלמד, כך שסיגלנו לנו מנהג לעבור לידו במהירות, להפטיר "בוקר טוב" חפוז, ולהיעלם כל עוד רוחנו בנו.

( איני יודע אם גם כיום הוא נוהג כך, אולם אנו היינו בין המחזורים הראשונים בביה"ס לוטרינריה, וכנראה הוא רצה לעצב אותנו בדרך מאד ייחודית).

שנת הלימודים הרביעית והאחרונה בבית הספר לוטרינריה בישראל, הנה שנה ממש, לא באורך אקדמי, אלא 365 ימים, המחולקים ל"בלוקים" של שבועיים בכל נושא ונושא. למשל , בלוקים  בכירורגיה, רנטגן, הרדמה וכד'.

בתום שנת הלימודים האחרונה ישנן 3 בחינות עיקריות, החשובה שבהן בפתולוגיה, ורק מי שעובר אותה בהצלחה יכול לגשת לשתי הבחינות האחרונות, בחיות קטנות ובחיות גדולות. הבוחנים יכולים לשאול ככל העולה על דעתם, גם על חומר של מקצועות היסוד מן התואר הראשון, אם זה מה שמתחשק להם לשאול!

 העוברים בהצלחה את המבחנים מסיימים בעצם את הלימודים וזכאים לתעודת רופא וטרינר מטעם משרד החקלאות ובשיתוף הסתדרות הרופאים הוטרינריים בישראל.

ומכאן יובן מדוע שנה זו היא כל כך חשובה, קריטית ודרמטית ביותר מבחינת הסטודנטים של שנה ד' בוטרינריה, שכן שנה זו תקבע את עתידם המקצועי, האקדמי והאישי.

זכור לי כי הבלוקים המלחיצים ביותר היו של אותו מרצה, נ"ש, כיוון שהוא נהג להסיע אותנו בזוגות לסיורים ברפתות השונות, ובחלל הסגור של האוטו לא פסק מלבחון ולשאול אותנו כל מיני קושיות, מן הרגע שנכנסנו למכונית, ועד לסיומו של אותו יום, כאשר כשלנו ממנה החוצה חסרי נשימה ומרוקנים לגמרי מבחינה רגשית וקוגניטיבית.

היה לו גם מנהג מפחיד במיוחד, לנעוץ מבט חמור במראה הקטנה של האוטו, ו"לשפד" את התלמיד/ה היושב בספסל האחורי, עד שקיבל תשובות מניחות את הדעת לשאלותיו.

יצא הגורל, ובחיקי נפלה החוויה המרנינה להיות בבלוק הראשון ברפואת בקר לחלב עם שמעון, בן כיתתי, עילוי בפני עצמו, חריף וחד וידען גדול, שעד היום משמש נדבך חשוב ביותר בצוות ההוראה של הפקולטה. הוא הצטרף לכיתתנו לאחר שאחת התלמידות פרשה באמצע שנה א', והוא שמע על כך בעת שלמד בדרום אפריקה, הגיע אלינו ומייד בלט בהצטיינותו בלימודים.

כך יצא ששני אלה, המרצה והתלמיד היו גאונים בעלי רקע דומה, ואילו אני ישבתי מאחור במכונית, לחוץ כפי שלא הייתי לחוץ מימי.

ליתר ביטחון, עברתי יום קודם על פרק מספר וטרינרי, ובו טבלה של גורמי התחלואה העיקריים בחיות משק גדולות וקטנות. השכלתי "לצלם" אותו בזיכרוני, לאחר חוויות שעברו עמיתים אחרים מכיתתי, שחזרו מהמסעות הקודמים עם אותו מרצה מהולל.

ברגע שיצאנו לדרכנו, התחילה המתקפה האקדמית, ענינו על השאלות לסירוגין, פעם שמעון ופעם אני.

לפתע המרצה שאל את השאלה: מהן הסיבות הנפוצות ביותר להפלה אצל עיזים? השתררה דממה במכונית, אף אחד משנינו לא זכר כמעט דבר על רפואת עיזים, התכוננו בייחוד על בקר, וקצת על כבשים, אבל את נושא העיזים הזנחנו קצת...

ניסינו לשלות מן הזיכרון על מה דיברנו בשיעור בנושא זה שהיה בשנה הקודמת. מעט מעט צפו הזיכרונות במוחו של שמעון כמובן והוא פירט, קמפילובקטר, כלמידיה טוקסופלאזמוזיס...

אני נזכרתי לפתע גם בגורם מחלה נוסף, ויבריו, הגורם להפלה בעיזים.

שמעון והמרצה הסתכלו זה בזה ופרצו בצחוק רועם, וטענו כי בשום פנים ואופן ויבריו לא גורם להפלה בעיזים.

אני התעקשתי שזה בכל זאת נכון, וחרה לי מאד היחס שלהם אליי.

כל המשכו של היום עבר עלי בצורה לא נעימה, אני בערתי בתוכי ,מתוסכל,  הכיצד זה הם מבטלים את דעתם מפני דעתי.

ברגע שחזרנו לפקולטה, מיהרתי לספרייה, הוצאתי את הספר האמור, ביקשתי רשות מהספרנית להוציא אותו למספר דקות, ומיהרתי לחדרו של המרצה בכדי להוכיח לו סוף כל סוף שצדקתי.

הוא עיין קצרות בספר, ואמר: " אני לא מקבל מה שכתוב פה...", זוהי סיבה כל כך נדירה בישראל, כפי שהיה ידוע עד אז, אבל לפחות הוכחת לי שאכן למדת והתכוננת לשיעור... הסתובב והלך, ללא מילה נוספת.

למחרת, שמעון הרגיש לא טוב, וחבר אחר בכיתה, דודו הגיע במקומו.

האווירה באוטו הייתה מתוחה יותר מן הרגיל. לאחר נסיעה תחת חקירה צולבת של שנינו הגענו למשק בנצר- סירני, והמרצה ביקש ממני לבדוק פרה לאחר המלטה.

 חבשתי את הכפפה , והכנסתי יד לאחוריה של הפרה עד הכתף בכדי למשש את מערכת המין שלה כפי שלמדנו. לפתע נשמע הצלצול של הביפר של המרצה,( באותה עת עדיין לא היו טלפונים סלולאריים),

ומכיוון וגם הוא היה תחוב במעמקיה של פרה אחרת, הוא ביקש מדודו להוציא עבורו את הביפר מכיס הסרבל ולהקריא לו את הקריאה.

דודו עשה כמצוותו, הוציא את הביפר מן הכיס, לפתע מעד, והביפר התעופף באוויר ונחת ישר בתוך ערימה של חרא מהביל!

שלושתנו נעצנו מבטים נדהמים במכשיר, אשר לפתע צפצף שוב, וזהר באור זרחני ממש מתוך הרפש. אני לא יכולתי להתאפק מלצחוק, אולם לא העזתי ליד המחנך הקפדן וחמור הסבר, ולכן החנקתי את הצחוק בעודו באיבו.

תהינו, מהי אותה קריאה דחופה, שהצדיקה שימוש בביפר באמצע יום עבודה.

דודו שלה את המכשיר מתוך הסחי, והתחיל להקריא: "... כשתחזור , תביא לחמניות, ביצים וחלב...", זו הייתה אשתו של המרצה.

 בשלב זה של הדרמה לא יכולתי יותר להתאפק ופרצתי בצחוק מתגלגל, כאשר ידי הימנית תחובה עדיין בתוך הפרה, ובידי השמאלית אני מנסה להסתיר את פניי. את ההבעה על פניו של מורי לא אשכך כל חיי...

איכשהו הצלחנו לצלוח את השבועיים הבאים בבלוק בצורה מניחה את הדעת.

 יצא הגורל, והבלוק השני והאחרון בנושא רפואת בקר, היה סמוך לסוף שנת הלימודים. אולם נקראתי במפתיע לשירות מילואים בעזה, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. בתום המילואים, הגעתי ישר מהבסיס, עדיין עם המדים, לבלוק האחרון, והסתבר לי למרבה הזוועה, כי נותרתי לבדי בבלוק, ולפיכך אני אמור לבלות את השבועיים הבאים לבד באוטו עם המרצה האימתני והדעתן.

בשלב הזה כבר השתלטה עליי מעין שלוות נפש, העייפות והמתח מן המילואים ומן הסיטואציה האקדמית עשו את שלהם, ואני שקעתי במין קיהיון חושים.

כאשר הגענו למשק באותו היום, הפנה הרפתן את תשומת ליבנו לעגל קטן, עם נפיחות עצומה בצד שמאל של הראש שלו.

עמדנו שנינו ונשענו על מעקה היונקייה, והמרצה פנה אלי ושאל: "... נו ד"ר ליליאן הנכבד, מה לדעתך גרם לעגל הזה לנפיחות כזו בראש?..."

גלגלי המוח שלי התחילו לעבוד במרץ ועניתי, תחילה בהיסוס ואח"כ בביטחון הולך וגובר. ראשית, אמרתי, הבא נשים לב לצמחייה העבותה סמוך ליונקיה, אני מניח שהעגל השובב תחב את ראשו בין העשבים, ונראה שחטף שם הכשה של נחש.

יפה, ענה המרצה, גם אני חושב כך, אולם אילו עוד סיבות יכלו להביא למצב כזה?

עקיצה של דבורה או עקרב , עניתי. או-קיי ענה המרצה, תניח לנושא העקיצות, מה עוד יכול היה לגרום לנפיחות כזו?

נזכרתי בתופעת האקטינובצילוזיס והאקטינומיקוזיס העלולות לגרום לנפיחות במנדיבולה, ציינתי זאת עם הסתייגות שזה מתפתח במשך זמן ממושך ולא סביר שעגל יונק כל כך צעיר כבר הספיק לחלות בlumpy JAW .

יפה מאד, ענה המורה, מה עוד?

אימצתי עוד את תאי מוחי האפורים והמעונים, ונזכרתי בתופעה הנקראת BIG HEAD בבקר, הנגרמת ע"י סוגים שונים של קלוסטרידיום. טוב, ענה המרצה ללא ליאות, תמנה לי אילו סוגים בבקשה.

עניתי תוך מאמץ: קלוסטרידיום פרפפרינג'ס, קלוסטרידיום נובאי, קלוסטרידיום שובאי...

נו, עוד בבקשה הקשה המרצה, מה עוד יכול לגרום לנפיחות כזו???

באותו רגע הרגשתי ריקנות במוחי, בלק אאוט מוחלט, סחטתי כל טיפת ידע מזיכרוני, וכעת נשארתי מרוקן לחלוטין.

נו, הקשה המורה, מה עוד יכול היה לגרום לעגל האומלל לנפיחות כזו בראשו?

בשלב זה פקעה סבלנותי כליל והטחתי בו: "... אולי הוא יצא איתך לבלוק???..."

מה..., שאג המרצה, למה אתה מתכוון???

אני מניח, אמרתי, שהוא יצא איתך לבד לבלוק, אחרת אני לא מוצא עוד סיבה לנפיחות כזו,

גם אני מרגיש שניפחת לי את המוח, ואני מסוגל בהחלט להבין מה מרגיש העגל הזה...

המורה המהולל, שבאמת ובתמים אהבתי מאד, ועודני מעריך ומכבד עד היום, הסתכל בי ממושכות, והפטיר: "... התכוונתי לקלוסטרידיום סורדלי, לאחרונה יצא מאמר  בעלון רפואת הבקר האמריקאי על נפיחות בבקר הנגרמת ע"י חיידק ממין זה, אני ממליץ לך לקרוא אותו, הוא מרתק ממש..."

הסתכלתי בו  בדומייה, פלטתי אנחה של עייפות, וחזרתי לשבת במכונית.

 הוא סיים את סבב הביקורים לבדו, נכנס למכונית, טפח לי בחיבה על כתפי, ואת ייתרת הדרך חזרה לפקולטה עשינו בדומייה מוחלטת.

כאשר הגענו, הספיקה הידיעה להתפשט במהירות, אין לי מושג כיצד, וחברי לכיתה באו אלי במרוצה למקלחת בכדי לברר האם באמת אמרתי  לנ"ש ,  שהוא ניפח לי את הראש???

סופו של דבר, שבועיים לאחר מקרה זה נקראתי להתייצב לפני צוות הבוחנים במבחן הסופי בחיות גדולות.

 אותו מורה היה כמובן בצוות הבוחנים. הבחינה כללה שני חלקים, אחד מעשי ברפת של מכון וולקני ואחד בעל פה בכיתת הלימוד.

 הפרה שחיכתה לי הייתה נפוחה, הפעם בבטן, אני אבחנתי זאת כסיבוב של אחת הקיבות ואבחנתי אומתה.

 לאחר מכן ניגשנו כולנו ברגל לכיתה, ותוך כדי כך נשאלתי מספר שאלות.

נ"ש שתק שלא כהרגלו.

 כאשר הגענו לכיתה הוא ביקש בחיוך רחב שאמנה בפניו את מיני הקלוסטרידיום השונים העלולים לגרום לנפיחויות בעור בבקר, ואני הפעם עניתי ברצף וללא תקלות, תשובה ארוכה ומפורטת.

 כך סיימתי את הבחינה בחיות גדולות, בהקלה גדולה, וזו בעצם הייתה השאלה האחרונה שנשאלתי בלימודי הווטרינריה שלי.