טור זה נכתב לזכרו של ד"ר ישראל ירוחם

אחד מן המרצים הבולטים שלימדו אותנו וטרינריה היה ד"ר ישראל ירוחם. הוא היה בעיקר רופא של חיות גדולות, והקדיש את מרבית חייו המקצועיים לחקר הטפילים החיצוניים על בעלי חיים.

עיקר מומחיותו התמקדה בקרציות השונות, והרצאותיו היו מלוות תמיד, באלפי שקופיות של נגעים שונים בבעלי חיים שאירעו כתוצאה מקרציות , פרעושים, זבובים וטפילי עור שונים.

כמגדל של כלבים וחתולים, הכרתי רק מין אחד של קרצייה, ולכן, עד שלמדתי וטרינריה, לא שיערתי כמה סוגים ומינים של קרציות יש בכלל, ושל חיות משק ומחמד בפרט.

ד"ר ישראל ירוחם לא הסתפק בשיעורים פרונטאליים ובשקופיות, אלא טרח גם להוציא אותנו לשטח לעבודה מעשית.

זכור לי מקרה אחד מיוחד, אשר עליו אני בא לספר בטור זה.

באמצע שנה ג', בסוף פברואר-תחילת מרץ , יצאנו כל הכיתה יחד עם ד"ר ירוחם ל"ביקור בית" בעדר כבשים של רועה בדווי, ממיודעיו זה שנים רבות של המורה.

נסענו במיניבוס לאזור בית שמש, ובשלב מסוים השארנו את הרכב בקצה דרך סלולה , והמשכנו במסע רגלי עד לחלקה בה רעה עדרו של אותו מגדל בדווי.

זה היה עמק נסתר, מעין אוכף בין שתי גבעות נישאות, כאשר למלוא מראה העין מרחבים ירוקים של עשב רענן. המקום היה רחוק מכל כביש או מקום יישוב.

מרבית התלמידים בכיתתי באו מיישובים עירוניים, ולפיכך אחד הדברים הראשונים ששמנו אליו לב היה השקט ששרר בכל, לא נשמעו רעשי מנועים ואפילו לא נראו עמודי חשמל בסביבה.

העדר , שמרביתו הייתה כבשים ומיעוטו עיזים, רעה בשלווה במורדות הגבעות למלוא אורכו של העמק הנסתר.

בקצה המרוחק של העמק, ממש באופק, ראינו את כיפתו של אוהל בדווי.

הרועה קיבל את פנינו בסבר פנים יפות והוביל אותנו בטור עורפי לכיוונה של קבוצת כבשים שרעתה בצד, אשר לקתה בנגעי עור קשים. הכבשים אמנם אכלו בתיאבון, אולם הצמר התדלדל בצידי גופן, ונסרח , קרעים קרעים, בשיפולי בטנן.

ד"ר ירוחם והרועה הבדווי ניגשו לאחת הכבשים ובכוחות משותפים הפכו אותה על גבה על פני העשב, והחלו לסרוק את השיער והפרווה שבשיפולי הבטן, תוך שהם מראים לנו מקבצים של קרציות ששרצו שם בהמוניהם.

לפתע כיסתה חשרת עבים את פני השמיים, השמש הסתתרה במהירות מאחורי עננים כהים, ועד מהרה החל גשם שוטף את העמק.

מהר מאד נרטבנו עד לשד עצמותינו, אולם המלאכה לא חדלה והמשכנו לבדוק את הכבשים בסדר ובשיטתיות.

לפתע הצמיד הרועה הבדווי שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה חזקה. שני נערים הופיעו  בסמוך אלינו, כאילו צצו משומקום.

הרועה דיבר אליהם קצרות ובקול נמוך, והם הזדרזו לכיוון המאהל בקצה העמק.

לאחר כמחצית השעה חזרו  הנערים אלינו עם מגשים עמוסים בכל טוב. אחד מהם החזיק מגש עמוס בפיתות שזה עתה נאפו, חמות ומהבילות. האחר החזיק ביד אחת קנקן מלא עד שפתו בשמן זית, וביד השנייה קופסת פח מלאה עד שפתה בזעתר ומכוסה בניילון נגד הגשם. אל הנערים נלוותה אחותם הקטנה, שנשאה בידיה קנקן ענקי של תה חם.

התאספנו כולנו במעגל , הנערים הבדווים, אביהם , ד"ר ירוחם והכבשים במרכז, ואנו התלמידים מסביב.

גלגלנו את הפיתות, טבלנו אותם עמוק בשמן הזית, לאחר מכן הכנסנו אותן למיכל הזעתר, וטרפנו ברעבתנות. ביד השנייה החזקנו כוסות זכוכית, מלאות בתה חם, כאשר ד"ר ירוחם פיזר לנו סוכר חום ישירות מאגרופו. את הטעם לא ניתן לתאר כפחות מאלוהי!

לפתע, תוך כדי שהגשם ממשיך לרדת עלינו, נבקע מעטה העננים השחורים בשמיים, המעובים בערפל, וקרן שמש בודדת חדרה והאירה ישירות עלינו. המחזה היה שגיב ונפלא.

ד"ר ישראל ירוחם הזדקף מכריעתו בסמוך לאחת הכבשים, פשט ידיים לצדדים, הפנה את פניו השמיימה והפטיר לקבוצת הסטודנטים שעמדו בסמוך אליו, ואני ביניהם: "... יש רופאים שמבלים את כל ימיהם מתחת לפלורסצנטים, ולא ייזכו לעולם לראות מראה כזה..."

יכולתי להישבע שעל אף הגשם ששטף את פניו, התגלגלה דמעה בזוית עינו...

( ד"ר ישראל ירוחם ז"ל קיפח את חייו ב20.05.05 בתאונת ראפטינג בפפואה ניו גינאה.  יהי זכרו ברוך}