טור אישי – חלק יג – על וטרינריה ומשפחה

אנשים צעירים המתכוונים ללמוד רפואה או וטרינריה צריכים לקחת בחשבון את אורכם של לימודים אקדמיים אלו.
מדובר ב6-8 שנים בממוצע, עד לקבלת התואר הנכסף, שלא לדבר על עוד שנות לימודי התמחות.
כך יוצא שהלומד מתחיל כאדם צעיר ומסיים את הלימודים כאדם בוגר ובשל, לעיתים קרובות גם בעל משפחה.
מניסיוני, בתחילת הלימודים, המספר הזה, 8 שנים, נראה אינסופי וארוך מאד, כאדם צעיר אחרי שירות צבאי מדובר בעצם בפרק זמן שהוא כמחצית חייך הבוגרים !
בהשוואה ללימודים אקדמיים אחרים, הלימודים נמשכים ונמשכים, כשקשה לראות באופק את סיומם המוצלח.
זכור לי כי בהשוואות עם בני גילי בשכבת הלימודים , בתנועה, בצבא ובחבר'ה, כאשר כולם כבר קיבלו את התואר של "מהנדס/ת" או "עורך/ת דין" וכד', אנחנו עדיין למדנו וחרשנו בחרוק שיניים.
חסד עשה עמי צה"ל, ודאג לכך כי עם שחרורי משירות סדיר, צורפתי ליחידת מילואים שהורכבה כולה מסטודנטים בני גילי, אומנם מיחידות שונות בסדיר, אך עם רקע דומה.
באופן כזה היחידה זומנה כאיש אחד בדרך כלל בקיץ, בחופשות הסמסטר שבין שנות הלימודים.
זה העצים עוד יותר את התחושה של התארכות לימודי הרפואה, כיוון שאני, שלמדתי וטרינריה, ועוד סטודנט שלמד רפואה, היינו למעשה האחרונים ביחידה שקיבלו את תוארם המקצועי, בערך בגיל 30 , כאשר יתר חברינו כבר סיימו מזמן את חוק לימודיהם , וכבר הספיקו לצבור כמה שנים של ניסיון וותק בעבודה, בעוד שאנחנו עדיין היינו שקועים בתוך חומר הלימוד.
בכל פעם שהתגייסנו למילואים, היה מישהו שואל: "... מה , אתה עדיין לומד?... איזה מסכן..., אתה בטוח שזה שווה את זה? ועוד כהנה שאלות שונות.
כיום, מקץ 15 שנה, ההבדלים הללו היטשטשו מאד, אולם אז זה בהחלט הטריד אותנו.

בית הספר לרפואה וטרינרית בישראל הנו שלוחה של האוניברסיטה העברית.
לפיכך, מכיוון והמחזור שלי היה בין הראשונים, מספר מקצועות לימוד קיבלנו מן המרצים של בית הספר לרפואה.
בשנה ב' של לימודי וטרינריה, נסענו כל בני כיתתי בימי ג' בשבוע ללימודים בהדסה עין כרם.
שם למדנו פרמקולוגיה, מיקרוביולוגיה, אנטומיה ואמבריולוגיה.
המרצים היו רופאים יידועי שם, ואנו כמובן למדנו בייחוד על רפואת האדם, אם כי לשבחם של אותם מרצים הם עשו מאמצים ראויים לציון לשלב בהרצאותיהם אספקטים וטרינריים, מה שחייב אותם מרום מעמדם, לנבירה מחודשת במעמקי הספרייה הרפואית.
כחלק מן הלימודים, תרגלנו אנטומיה משווה, וכך יצא שניתחנו גופות וביצענו דיסקציות של כלבים, סוסים ובקר בביה"ס לוטרינריה, וגם גופות של אנשים שתרמו את גופם למדע בביה"ס לרפואה בירושלים.
שם, חדר הדיסקציות היה אולם ענק, בקומה חמישית, עם חזות סוריאליסטית, שכן היו בו משטחים ועליהם גופות מכוסות, וסביבן ריח מתמיד וכבד של פורמאלין.
בקצה האולם , למלוא רחבו הייתה מוצגת תערוכה קבועה וזוועתית למדי של צנצנות זכוכית מלאות חומרים משמרים ובהם צפו עוברי אדם וחלקי גוף שונים.
העוברים הם אלה שמשכו את תשומת ליבנו כיוון שהם לא היו "סתם" נפלים, אלא בעלי עיוותים שונים ומשונים, כאלה שצוות הפקולטה החליט שחייבים לשמר אותם עבור השכלתם של תלמידי הרפואה.
כך זכינו לראות עובר אנושי עם נחיריים במצח, עובר אחר ציקלופ עם עין אחת, ועוד מאלפורמציות ודפקטים שונים שלא כאן המקום לפרטם.
יצא הגורל, ועם תחילת השנה ההיא, לאחר שסיימנו את ההרצאה הראשונה באמבריולוגיה,(תורת העובר), כאשר הגעתי הביתה ציפתה לי הפתעה משמחת, ואשתי הודיעה לי חגיגית כי אנחנו בהריון!
כך אירע, שכל אותה שנת לימודים הייתה מלווה בהתפתחות ההריון הפרטי שלנו בד בבד עם התקדמות הלימודים על העובר המתפתח ומחלותיו, בבעלי חיים ובאדם.
בכל פעם שחזרתי הביתה מהלימודים היה חשש כבד מציף אותי, והייתי בטוח שהעובר שלנו עם דפקט חו"ח, או שאישתי חולה מאד, או שאני עומד לחטוף התקף לב בלתי הפיך על אף גילי הצעיר באותה עת!
רק אז הבנתי כמה העובדה שאנחנו, בני האדם ובעלי החיים בכלל קיימים, הנה בגדר נס, לא פחות, שכן אינספור דברים עלולים לקרות בזמן ההריון וההתפתחות העוברית, שמעמידים את עצם קיומו של המין האנושי בספק רב.
ממחלת הטוקסופלאזמוסיס העלולה לגרום להפלות או חלילה ללידת ילד פגוע מוחין, ועד לפגיעות גנטיות ופגמים מולדים ונרכשים שונים.
כמו כן חווינו כולנו את מה שחווה כל תלמיד רפואה בעולם, ככל שמעמיקים בידע, כך נדמה לך תדיר שאתה סובל ממיחושים שונים, והנה קרב קצך ומגיע בכל רגע ממש !

במקביל לזיהוי מחלות שונות ומשונות אצלי ואצל קרובי, התחלתי לגלות מחלות ופגעים שונים אצל הכלבים והחתולים שלי. הפכתי להיות קצת היסטרי לגביהם, ומיהרתי לקחת אותם לוטרינר, ד"ר גיורא היימן, על כל שטות קטנה.

בשלב מסוים נרמז לי בעדינות שאקח את עצמי בידיים ואפסיק להשתטות, אין צורך לרוץ לוטרינר או לקופ"ח אם אשתי ו/או הכלב, להבדיל מתעטשים, או מגרדים מאחורי האוזן בהיסח הדעת...

בתחילת שנה ג', בספטמבר, ילדה אישתי בן יפהפה, נחמד ובריא, ואני נרגעתי מפחדיי כסטודנט לרפואה, והמרתי אותם בפחדים לשלומו, שכל הורה מכיר ויודע.

היום מתן הוא גבר צעיר, מפותח וחסון, מסיים את הבגרות בשמינית ומתעתד ללמוד בעתודה אקדמאית.

זכור לי עוד מקרה אחד הקשור בהיותי הורה בזמן לימודי הוטרינריה.

אחד המקצועות החשובים הנלמדים בשנה ג' הוא הדמיה לסוגיה השונים, רנטגן, אולטרא סאונד , CT , ודומיהם.
עיקר לימודי ההדמיה נסבו סביב צילומי הרנטגן ופענוחם.
בסוף שנה ג', יש מבחן מסכם, קשה למדי, בכל נושא ההדמיה בכלל ורנטגן בפרט.

בחינה זו מחולקת לשניים, החלק הראשון בחינה בכתב, ובחלק השני, המאתגר יותר, מפוזרים צילומי רנטגן שונים באולם גדול, בסמוך לכל אחד מהם יש דף ובו מפורטת ההיסטוריה הרפואית של המקרה בצילום, ועל התלמיד לזהות במה מדובר.

בין עשרות המקרים, פיזרו המרצים מספר צילומים של בעלי חיים בריאים לחלוטין, ואלו, מסתבר היו הצילומים הקשים ביותר לפענוח.

במשך שנת הלימודים, נהגתי מעת לעת להגיע למרפאתו של ד"ר היימן בחולון בכדי לחוות פרקטיקה וטרינרית.
באחת הפעמים, הגעתי למרפאה ישר אחרי הרצאה ברנטגן, כך שהייתי טעון וממולא בידע טרי.
ד"ר היימן ביקש ממני לבדוק צילום רנטגן של כלבה,שזה עתה סיים לפתח, ולאחר בדיקה מעמיקה ויסודית הגעתי למסקנה שמדובר בדלקת רחם ושיש לנתח את הכלבה לאלתר!
ד"ר היימן והלקוחה הסתכלו זה בזה, ופרצו בצחוק רועם. הסתבר שהכלבה הייתה מעוקרת מזה 5 שנים, והגיעה למרפאה עקב שלשול דמי...
הד"ר הנכבד, עשיר בידע ובניסיון, לימד אותי בקצרה לקח חשוב, לעולם לא להסתמך על אמצעי עזר בלבד לאבחון מקרה רפואי, בלי לקחת אנמנזה מדויקת, ובלי לבדוק באופן אישי , עם כל החושים את בעל החיים הנמסר לטיפולי...

לקראת הבחינה הממשמשת ומגיעה , בילינו לילות כימים ספונים בחדר ארכיון הרנטגן, בוחנים מאות צילומים מול התיקים הרפואיים.
באותה תקופה, בני מתן היה כבר בן מספר חודשים.
אשתי היא מורה ותיקה לחינוך מיוחד , ועוסקת בהוראה לילדים אוטיסטים. ממש בסמוך למועד הבחינה ברנטגן, החליטו בביה"ס לאוטיסטים, "יחדיו", להוציא את הילדים הבוגרים לטיול בן יומיים במעגן מיכאל.
ההתרגשות סביב האירוע הייתה רבה כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ילדים אלו ישהו מחוץ לביתם ולמסגרת אליה הם רגילים.
מובן שבמקרה כזה כל צוות ביה"ס, ואשתי בתוכם , נסעו לטיול.
כך יצא, שנשארתי לבד עם התינוק, בעת שהתכוננתי למבחן.
באמצע הלילה, התעורר הילד בבכי, שטוף זיעה, ובבדיקת חום הסתבר לי כי הוא קודח!
טלפנתי לחמותי שתבוא לעזור לי, ובינתיים הושבתי את העולל באמבטיה, ביד אחת הזלפתי עליו מים, וביד השנייה החזקתי את הקלסר של לימודי ההדמיה.
כך מצאה אותנו חמותי, כאשר אני כמעט נרדם, והילד, שכבר הרגיש יותר טוב, שיחק עם הברווז שלו באמבטיה, והשפריץ בשמחה לכל הכיוונים.
בלי לנוח לרגע, ובלי לאכול משהו, נטלתי בחופזה את יתר המחברות והספרים, נפרדתי לשלום מהילד ומסבתו, ומיהרתי לפקולטה.
לא פלא אם כן שהגעתי לבחינה מטושטש, עייף ולא ממוקד.
כאשר קיבלתי לידיי את טופס הבחינה, חשכו עיני, לא בפאראפרזה, אלא באמת , הרגשתי "בלק-אאוט" מוחלט, ולא הצלחתי אפילו לזהות מה כתוב בדפים שמולי.
ניגשתי למרצה להדמיה, פרופ' בר גיא הנערץ והאהוב עלינו מאד, סיפרתי לו את קורותיי בלילה הקודם, והתנצלתי על כך שאין באפשרותי בשום אופן במצבי אז לעבור את המבחן.
"הבט", אמר לי, "לפי תקנון האוניברסיטה העברית, ברגע שטופס הבחינה נמסר לסטודנט, הרי שהבחינה למעשה החלה, ואם הטופס מוחזר, הרי שהתלמיד בעצם נכשל, והוא מחויב להגיע למועד ב'".
"ניחא", השבתי, "גם כך אינני יכול לבצע אותה, ואגש אם כן למועד נוסף בעוד שבועיים".
פרופ' בר גיא חשב מעט ואמר, "אני הרי מכיר אותך היטב, אני חושב שאתה כן יכול להיבחן, אני מוכן לאפשר לך להתחיל את הבחינה חצי שעה יותר מאוחר".
הוא שלה מכיסו צרור מפתחות, הסביר לי מהו המפתח של משרדו האישי, והמליץ לי ללכת לשם ולנוח מעט.
עשיתי כהמלצתו, נכנסתי לחדרו, שפתי מים בקומקום, ועד שהמים רתחו, נכנסתי להתקלח. לא הבאתי בגדים להחלפה, ולכן הסתובבתי עירום בחדר, ובזמן שחיכיתי להתייבש, לגמתי כוס קפה שחור חזק וממותק.
אחרי כחצי שעה הרגשתי שכוחותיי שבים אלי, התלבשתי וחזרתי רענן לכיתה. כמובטח, קיבלתי שוב את טופס הבחינה, ואפילו הצלחתי לסיים אותה יחד עם שאר חברי לכיתה, ולגשת לחלקה השני באולם הסמוך.
עברתי את הבחינה בהצלחה , ועד היום אני מודה לפרופ' בר גיא על כך.