« לנוחותכם שלחו פרטים דרך טופס ההרשמה נפתחה ההרשמה לסמסטר אביב 3.5.2017 - הקדימו להירשם 03-6161237
çæåø ìãó äáéú
סיפורים וטרינריים
קבלה ללימודי וטרינריה


טור אישי – חלק ט"ז – קבלה ללימודי וטרינריה

 

עם סיום לימודי בתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, הסתובבה שמועה על פתיחתו בקרוב של בית הספר לווטרינריה בישראל.

על פי תנאי הקבלה, והמספר הגבוה של המעוניינים ללמוד, שיערתי שאין לי כל סיכוי להתקבל, ולפיכך אפילו לא ניסיתי.

במקום זאת, החלטתי ללמוד באיטליה.

מבירורים בשגרירות האיטלקית הובהר לי כי בעלי תואר ראשון במדעי החיים מתקבלים ישר לשנת הלימודים השלישית בלימודי וטרינריה באיטליה, מתוך 5 שנים, כך שבחישוב פשוט נותרו לי ללמוד 2-3 שנים בכדי לקבל את התואר הנכסף.

 

וזה אפילו היה עדיף בעיני במקום לימודים של 4 שנים בארץ!!!.

 

לפיכך הקפדתי בשנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה ללמוד איטלקית בלימודי ערב שאורגנו ע"י שגרירות איטליה בישראל, במרכז ת"א.

יחד עימי למדו חבר'ה נוספים שהתעתדו ללמוד רפואה, רפואת שיניים, וטרינריה , הנדסה וארכיטקטורה.

כאשר הגענו לאיטליה, נרשמנו לקורס במכללה בפירנצה הנקראת LINGUA VIAVA המלמדת איטלקית ללומדי מדעי החיים ורפואה.

 

בתום הלימודים,  הסתבר לי להוותי כי כל מה שנאמר לי בשגרירות אינו נכון, באותה עת, וכי עליי יהיה ללמוד את מרבית מקצועות החובה, עם הכרה מועטה ביותר בתואר שהבאתי מהארץ.

לאחר 8 חודשים של שהות באיטליה, עת התברר לי סופית כי אכן שלטונות האוניברסיטה לא מוכנים להקל עליי במטלות הלימודים, החלטתי בלב כבד ביותר לגנוז את חלום הווטרינריה.

פשוט לא ראיתי את עצמי לומד שוב, ובשפה זרה, מקצועות מפחידים כגון ביוכימיה, פיזיקה, מתמטיקה ודומיהם.

 

אמנם היה לי חלום, אולם בהחלט לא בכל מחיר.

 

ברגע בו גמלה בליבי ההחלטה לחזור לארץ, נעטפתי בכיהיון חושים, הרגשתי ממש כמי שעולמו חרב עליו.

 

הבנתי שזהו זה, אני וטרינר כבר לא אהיה, אך תחושת האין אונים והדיכאון לא הייתה רק בגלל זה אלא כיוון שלא ידעתי כלל מה אני אמור לעשות בשארית חיי.

 

לפני החזרה לארץ החלטנו אשתי ואני לשהות מספר ימים ברומא.

הסתובבתי חסר מעש ברחובות העיר, לא מודע כלל לחמודותיה וליופייה, הייתי שקוע באומללות.

אשתי, שראתה אותי במצב זה, הציעה שאגש לבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה באותה עת במקרה בשגרירות ישראל ברומא, וכי ארשם ללימודי וטרינריה בישראל, על אף הסיכוי הקלוש והמועט עד כדי רחמים, להתקבל.

 

היא אמרה "... לפחות נוכל להגיד לנכדים בעוד 30 שנה שעשינו הכול בכדי להתקבל ללימודי וטרינריה.."

 

בתום הבחינה, מילאתי את טופסי הבקשה לאוניברסיטה העברית, ושלחתי אותם לארץ בדואר דיפלומטי.

 

שבוע לאחר מכן חזרנו לארץ.

 בחיפוש בעיתוני סוף השבוע נתקלה עיני במודעת דרושים של מפעל "תבורי" שחיפש בוגרי תואר ראשון בביולוגיה לעבודה במפעל למשקאות קלים בבת ים.

עניתי למודעה, ולאחר ראיון קצר התקבלתי לעבודה כבקר איכות בתעשיית המיצים.

העבודה הייתה קשה ומשמימה.

כל מחצית השעה עשיתי "סיבוב" ברחבי המפעל תוך שאני דוגם את מרקחות המיצים הממותקים והמוגזים, בחיפוש אחר מזהמים, בבדיקת "בריקס" (מידה של מתיקות), וניטור המכונות האוטמות את בקבוקי המשקה והפחיות. החלק ה"מרתק, ביותר בעבודה היה בדיקת תאריך התפוגה של הבקבוקים...

 

המפעל עבד בשלוש משמרות, 24 שעות, כך ששבוע עבדתי במשמרת ראשונה , שבוע שנייה וכן הלאה וחוזר חלילה.

לא יכולתי שלא לחשוב איך מאיגרא רמה שקעתי לבירה עמיקתא, איך מסטודנט לווטרינריה באיטליה הפכתי במחי יד לפועל פשוט במפעל למיצים.

המציאות לא הייתה בדיוק כך, אלא שזה מה שהרגשתי.

 

כחודשיים לאחר שהתחלתי לעבוד, שבק לפתע פס הייצור של משקה ה "ספרינג", שהיה אז, והינו עד היום גולת הכותרת של מפעלי "תבורי".

 

תקלה טכנית חמורה באחד המנועים הממוחשבים השביתה כליל את הייצור וגרמה נזק מצטבר של מאות אלפי דולרים ביום.

 

מהר מאד הגיעה לארץ מאיטליה צוות של מהנדסים וטכנאים מומחים בכדי להתגבר על התקלה.

 אלא שאז הסתבר שקיימים קשיי תקשורת כיוון שהאיטלקים לא דיברו מילה באנגלית, והמהנדסים הישראליים דיברו אנגלית אמנם, אך לא ידעו מילה באיטלקית.

 

ממקומי במעבדה התחלתי לשמוע מילים באיטלקית, מעט שירה והרבה ויכוחים, וניגשתי מסוקרן לברר במה מדובר.

מהר מאד מצאתי את עצמי בשיחה ערה עם הצוות האיטלקי, ששמחו מאד למצוא מישהו המסוגל לתקשר עימם ולתרגם להם.

בימים הבאים נצמדתי לצוות המהנדסים המעורב ישראלי-איטלקי, תרגמתי לשני הצדדים, ועבודת התיקון והשיקום התקדמה בקצב מהיר.

לאחר מספר ימים הוקרא שמי לפתע במערכת הכריזה של המפעל כולו, ונתבקשתי לסור למשרדי ההנהלה.

 

הנהלת המפעל ישבה במרומי האולימפוס של הקומה השנייה והשלישית תוך שהיא צופה על אולמות הייצור דרך קירות זכוכית חד כיווניים ואטומים.

שם ממש הורגשה מלחמת המעמדות, כאשר בעלי הצווארון הלבן הביטו מלמעלה, מתוך חדרים ממוזגים ומרופדי שטיחים על אולמות הייצור המהבילים הרועשים המופעלים ע"י אנשי הפרולטריון כחולי הצווארון...

לפיכך, כאשר הוקרא שמי בכריזה, חששתי בתחילה שמא עשיתי דבר מה כל כך חמור שמצדיק זימון "למעלה".

 

כאשר הגעתי למשרדים, הוכנסתי במהירות ללשכתו של המנכ"ל.

נאמר לי כי מזה מספר ימים שהוא עוקב אחר פעילותי עם הצוות האיטלקי.

המנכ"ל הודה לי בחום על כך, ובמיוחד על העובדה שעשיתי זאת מיוזמתי, בנוסף למטלות הרגילות שלי בעבודה.

התבקשתי ללוות את הצוות האיטלקי גם בשעות החופשה שלהם ובשבתות, ואף ציידו אותי בסכום כסף ובכרטיס אשראי של המפעל לצורך כך. כמו כן ביקשו אותי לשמור על העניין בסוד.

בשלושת השבועות הבאים "חגגנו" כדבעי, נסענו במוניות לכל רחבי הארץ, ביקרנו בכינרת, בים המלח, בירושלים כמובן, ואפילו בשכם.

בין לבין גם אכלנו במקומות שונים, ממסעדות יוקרה ועד למסעדות פועלים בשוק הכרמל וביפו. לקחתי אותם גם להצגות ולמופעים שונים.

בתום התקופה, התקלה תוקנה ופס הייצור חזר לעבוד בתפוקה מלאה.

חגגנו את המאורע בערב קסום עם החבר'ה האיטלקים, המהנדסים והטכנאים הישראלים ונציגים של הנהלת המפעל במסעדת "מגנדה" בת"א.

למחרת, זומנתי שוב לפגישה עם המנכ"ל.

הוא נתן לי מעטפה עם סכום כסף ניכר לאות תודה על פעילותי בתקופה האחרונה, וביקש לשוחח עימי מעט.

"...ראה, אנו יודעים שאתה בעל תואר ראשון בביולוגיה, ישנו מסלול מיוחד בפקולטה לחקלאות של הכשרת מהנדסי מזון, כלומר אנשים בעלי רקע אקדמי כשלך לומדים שנה נוספת ומקבלים תואר מהנדס, אנו ב "תבורי" מעוניינים לשלוח אותך ללימודים אלה על חשבוננו, ולאחר מכן להציע לך את משרת עוזר למהנדס המזון הראשי של החברה, הכוללת גם שכר דירה מלא, רכב צמוד, אש"ל ותנאים מפליגים נוספים. אלא שאתה חייב לוותר על ההרשמה ללימודי וטרינריה. שני הדברים לא יכולים ללכת יחד. עליך להחליט!..."

 

ביקשתי שהות למחשבה ונעניתי בחפץ לב.

 

עברתי מספר ימים של חיבוטי נפש.

מצד אחד הרצון הכביר ללמוד וטרינריה ולעסוק במקצוע, אך עם עתיד כלכלי מעורפל, ומצד שני הוצעה לי כאן מישרה קוסמת , הצעה חד פעמית עם בונוס כלכלי ניכר.

 

ניסיתי לחשוב מה ארגיש בעוד עשר-עשרים שנה, האם אחיה תמיד עם תחושת החמצה שלא למדתי וטרינריה.

 מצד שני סיכויי הקבלה שלי לפקולטה היו כל כך נמוכים, שחבל היה שלא להיענות להצעה הקוסמת שהונחה לפתחי.

אכן התלבטות לא קלה.

היה ברור לי כי במידה ואסרב להצעה של המפעל, אני עלול להישאר קירח מכאן ומכאן, כיוון שאם לא אתקבל לווטרינריה, אפסיד גם את הסיכוי להשתלב בעבודה בחברה.

לבסוף, בלב כבד וחושש, ביקשתי שיחה אישית עם מנהל החברה, הודיתי לו על אמונו בי, ודחיתי את הצעתו.

 

חזרתי לעבוד במפעל ברוח נכאה.

 

בערך כחודש לאחר מכן, עבדתי במשמרת ראשונה במפעל.

מדי בוקר נפרדתי מאשתי שיצאה לעבודתה מוקדם ממני, ולאחר שתיית קפה של בוקר נהגתי לעלות על קו 10 בבן יהודה לכיוון בת ים.

באחד הימים, יצאתי מן הבית, ובמורד המדרגות שמעתי צלצול טלפון מדירתנו.

התלבטתי אם לחזור ולענות, חששתי לפספס את האוטובוס ולאחר לעבודה.

מצד שני, מי זה מטלפן אלי בשעת בוקר כל כך מוקדמת?

סבתי על עקבי, פתחתי בבהילות את דלת הדירה והספקתי להרים את השפופרת בשנייה האחרונה לפני שהצלצול חדל.

 

"שלום", הודיע לי קול נשי מהעבר השני,"... מדברים ממזכירות האוניברסיטה העברית בירושלים, האם אפשר לדבר עם מר אבי ליליאן ?...", זה אני, השבתי בקול ניחר, במה אני יכול לעזור? , "... נמצא בידי גיליון הציונים שלך בתואר הראשון, וחסר לנו הציון במתמטיקה שלך משנה א'...",

 ובכן מה , השבתי, תתקשרו לאוניברסיטה בבאר שבע והם ישמחו לתת לכם את הציון החסר.

ואם כבר מדברים, מה הסיכויים שלי להתקבל?

 

"...ראה, מר ליליאן הנכבד, אתה בעצם כבר התקבלת ללימודי וטרינריה, אלא שאם עד לשעה 17:00 היום בערב לא יהיה הציון שלך מונח על שולחני, נאלץ לקבל את הסטודנט הבא אחריך ברשימה..."

 

אחוז בעתה והתרגשות שלא תתואר הבטחתי לה שאעשה כל מאמץ להביא לה את גיליון הציונים המעודכן עד לשעות סגירת משרדה בערב.

 היה ברור לי שזהו אחד מרגעי המפתח בחיים, אשר עלולים להשפיע על ייתרת חיי.

טלפנתי למפעל בבת ים והודעתי כי לא אוכל להגיע היום לעבודה ושימצאו לי מחליף.

עקב הבהילות גם לא הבהרתי מדוע אני לא מגיע ואפילו לא הודעתי על כך לאשתי וליתר בני משפחתי.

ירדתי במהירות לסניף הבנק הקרוב, ומשכתי את כל חסכונותינו במזומן.

 

הפקידה הסתכלה בי במבט משתומם, והייתה משוכנעת שאני עומד לברוח מהארץ.

 

יצאתי החוצה ועצרתי מונית, וביקשתי מהנהג להסיע אותי "ספיישל" ובמהירות האפשרית לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

לבשתי את בגדי העבודה הכחולים, ואת נעלי העבודה הכבדות, ועקב המהירות גם לא הספקתי להתגלח, כך שאני מניח שנראיתי "חשוד" למדי.

הוא בירר האם יש ברשותי סכום כסף כה גבוה לנסיעה שכזו.

הראיתי לו את חבילת המרשרשים שזה עתה הוצאתי מהבנק, וגם הודעתי לו כי אחרי הביקור בבאר שבע אנו ניסע להר הצופים בירושלים, כך שייקח בחשבון שהוא צמוד אלי לכל היום.

הנהג הסכים, הודיע במוטורולה לסדרן שהוא יוצא לנסיעה ארוכה, וכך התחיל המסע הגדול, המרדף אחר הציון החסר...

 

הגענו לבאר שבע בזמן הפסקת הצהריים, פרצתי חסר נשימה למזכירות הפקולטה לביולוגיה, ומצאתי חדר דומם.

המנקה אמרה לי כי כולם בהפסקה, וכי עליי להמתין עד שיחזרו מארוחתם.

 התחננתי בפניה וביקשתי את שם המסעדה שבה סועדת מזכירת הפקולטה.

 היא התרצתה לי, ואמרה לי את המיקום.

 נסעתי לשם במונית, עמדתי בפתח המסעדה וקראתי בקול רם את שמה של המזכירה.

 היא נופפה לי בידה, ניגשתי לשולחנה בחיפזון, סיפרתי לה את סיפורי וביקשתי בכל לשון של בקשה שתעזור לי.

הגברת הסכימה ברצון, שילמתי את חשבון ארוחתה על אף מחאותיה הנמרצות, ונסענו יחד במונית לפקולטה.

שם היא הדליקה את המחשב, וחיכינו כמה דקות מורטות עצבים עד שהמדפסת המיושנת הואילה בטובה להוציא את גיליון הציונים המעודכן.

נכנסנו יחד לחדרו של הדיקן, סיפרנו לו את הסיפור, והוא הסכים, לפנים משורת הדין לחתום לי על המסמך.

 (באותה העת לקח מספר שבועות התהליך של קבלת גיליון ציונים מאושר וחתום כדת וכדין)

הודיתי לו בחום ובלחיצת יד, נשקתי למזכירה על שתי לחייה בהכרת תודה עמוקה, וטסתי בחזרה למונית שהמתינה לי כל העת סמוך לשערי הפקולטה.

 

מבאר שבע נסענו לירושלים, כאשר אני כל הדרך כוסס ציפורניים בעצבנות, שמא נפספס את המועד. בשעה 16:30 הגענו סוף כל סוף למזכירות האוניברסיטה העברית, טיפסתי חסר נשימה במעלה המדרגות, (ברור שהמשרד האמור היה צריך להיות ממוקם בקומה הגבוהה ביותר בבניין !!!)

נכנסתי כרוח סערה למשרד, ומסרתי את הגיליון למזכירת הפקולטה, שדיברה איתי באותו בוקר בטלפון.

היא העיפה מבט במסמך, וידאה את הציון במתמטיקה, והודיעה לי חגיגית "... מזל טוב, התקבלת לווטרינריה..."

צנחתי לכורסה סמוכה באפיסת כוחות, ציפיתי לחוש הרגשה של התעלות ושמחה, ובמקום זאת הרגשתי רק מעין ריקנות תהומית.

 ביקשתי לקבל מסמך שמאשר שאכן התקבלתי לווטרינריה, והיא נתנה לי אותו בחפץ לב.

 

 ירדתי במדרגות, לאט לאט, ועם כל צעד שעשיתי, החלה לחדור בי ההכרה שזהו זה, עשיתי את הבלתי יאומן, התקבלתי ללימודי וטרינריה בישראל!!!

 

כשהגעתי למונית, וסיפרתי לנהג את מה שקרה, הוא חבט בשמחה בצופר המונית וזעזע את כל הקמפוס. לאחר מכן הוא יצא מן המונית, ניגש אלי וחיבק אותי ממושכות. רק אז הרגשתי את האושר מציף אותי כמעט עד לבלי הכיל...

נסענו חזרה לתל אביב, להפתעתנו הדרך הייתה פנויה, ללא הפקקים המקובלים בשעות הערב המוקדמות ביציאה מירושלים.

 

כאשר הגענו סמוך לביה"ח איכילוב בת"א , בהחלטה של רגע ביקשתי מהנהג לעצור.

שילמתי לו והודיתי לו בלבביות על היום המרתק שעברנו יחד.

 

הרגשתי שזהו יום של חסד, ובדקתי האם המזל ישחק לי ב"שוונג".

שאלתי היכן נמצא משרדו של מנהל כוח אדם של בית החולים.

להפתעתי הוא עדיין שהה במשרדו והסכים לקבל אותי לראיון קצר ללא תיאום מראש.

סיפרתי לו שזה עתה נודע לי שהתקבלתי ללימודים בבית הספר לווטרינריה, וכי איאלץ לפיכך להפסיק את עבודתי במפעל "תבורי", וכי אני מחפש עבודה, רצוי בתחום הרפואה, ומכיוון וכבר עבדתי פעם כחודשיים בבנק הדם בביה"ח ה"שרון" בפ"ת, קיוויתי למצוא עבודה דומה ב"איכילוב".

 

הוא הסתכל בי ממושכות, ולפתע אמר לי כי ממש כרגע התפנתה משרה במעבדה הביוכימית בבית החולים.

 הסתבר שזו הייתה הסיבה מדוע הוא נשאר עד מאוחר במשרדו, בכדי לפטר את אותו עובד שלא עמד בציפיות ממנו.

 רבע שעה לאחר שאותו אומלל עזב את המשרד במפח נפש, הופעתי אני בפתאומיות, כמו משום מקום, וכך יצא שקיבלתי את המשרה במעבדות של ביה"ח "רוקח" המסונף ל "איכילוב".

סמוך לאותו הזמן הסתיימה לה השביתה הגדולה של הרופאים והאחיות, ואני הייתי הראשון שזכה ליהנות מפירותיה. שכן הישגם של השובתים היה בכך שלא קיבלו העלאה במשכורת, אלא קיבלו השתתפות בשכר דירה, באחזקת רכב ובלימודים.

כך יצא שעוד באותו יום חתמתי על חוזה העסקה ובמקביל ביה"ח "איכילוב" מימן לי את כל שכר הלימוד באוניברסיטה!!!

 

לסיכום, זה היה יום מיוחד במינו, בראשיתו עדיין הייתי עובד פשוט במפעל משקאות, בהמשכו כבר הייתי סטודנט לווטרינריה ובסיומו אף התקבלתי להיות עובד מן המניין של ביה"ח העמוס ביותר במדינה.

 

(יצא במקרה שעבדתי באותו מקום עד לסגירתו של ביה"ח "רוקח" ברחוב בלפור בת"א, מאז ועד לסיום לימודי הווטרינריה , 4 שנים אחר כך.

הפקתי רבות מעבודתי במעבדה הביוכימית, במעבדה המיקרוביולוגית ובבנק הדם.

הרופאים במיון ובמחלקות השונות, ידעו שאני סטודנט לרפואה וטרינרית והקפידו לדווח לי על כל מקרה מעניין בבית החולים. ביצעתי אלפי בדיקות דם ומאות אלפי בדיקות שתן, וצברתי ידע עצום ורב ערך ברפואה בכלל, ידע שעוזר לי עד עצם היום הזה בעבודתי היומיומית כווטרינר וכמורה.)

 

יצאתי מבית החולים באותו יום ראשון, וצעדתי במרץ לכיוון הבית. הגעתי כבר בעת חשיכה, ומצאתי את אשתי במצב מתקדם של פאניקה.

מסתבר שעקב המהירות הרבה שבה התנהלו העניינים באותו יום, שכחתי ברוב חפזוני לכתוב לה פתק, והיא לא הבינה לאן נעלמתי , ומדוע לא חזרתי עדיין מן העבודה.

כאשר הגעתי סוף כל  סוף הביתה, וסיפרתי לה את החדשות, לא היה גבול לאושרה, והיא "סלחה" לי על היעלמותי המסתורית.


חזרה לכל הסיפורים הוטרינריים >>



   למעלה

 

 



קורס ספרות וטיפוח
כלבים וחתולים
קורס טיפול
בעזרת בעלי-חיים
קורס עוזר/ת לרופא וטרינר
ומנהל/ת פינות חי

נפתחה ההרשמה לסמסטר אביב 3.5.2017
הקדימו להירשם 03-6161237



f      מגן דוד ירוק - אנשים למען חיות    |    מרפאה    |    מספרה    |    מכללה       מרכז מידע ורישום: עוזיאל 4, רמת גן 03-6161237