« התחילו בהרשמה כאן נפתחה ההרשמה לסמסטר חורף 6.9.2017 - הקדימו להירשם 03-6161237
çæåø ìãó äáéú
סיפורים וטרינריים
מה בין וטרינריה ורפואה


טור אישי – חלק י"ח – מה בין וטרינריה ורפואה

 

לא מעט אני נתקל בשאלה "למה וטרינריה...?" , כלומר, ישאלו השואלים, מדוע אדם מוכשר ישקיע 7-8 שנים מחייו ללמוד רפואה וטרינרית, בזמן שיכול היה ללמוד רפואה "רגילה" ?

בשיחות רעים עם קולגות שלי בארץ ובעולם התברר כי הוטרינרים תדיר נשאלים שאלות כגון אלו.

במידה ורופא וטרינר ביצע דיאגנוזה טובה, השתמש בטכנולוגיה עדכנית, שיתף את הלקוח בממצאיו והסביר כיאות על הבעיה הרפואית, וגולת הכותרת כמובן, לאחר ריפוי מוצלח, יש התוהים: אם אתה רופא כל כך טוב מדוע זה לא פנית לרפואת אנשים?

הציבור לא אומר זאת במפורש אולם אני מניח כי עמוק בליבם יש הסוברים כי זהו סוג של "בזבוז" משאבים מנטאליים, להיות רופא של חיות בעוד שיכולת להשקיע את האינטלקט שלך בהצלת חייהם של בני אדם.

כאילו יש מעין חלוקה ברורה, הטובים ברופאים ירפאו בני אדם, והפחות טובים יטפלו בחיות!

אדם בוחר לעסוק ברפואה וטרינרית מסיבות שונות. איש איש ונימוקיו עימו.

אני מניח שקודם כל ומעל לכל, חייב אדם לאהוב בעלי חיים בכל מאודו בכדי לשאוף ללמוד ולעסוק במקצוע זה.

מבחינה שכלתנית למדנו בביה"ס לווטרינריה כי לרופא הווטרינר יש שליחות בעולמנו המחולקת ל-3 חלקים:

א.    מניעת העברת מחלות מבע"ח לאדם

ב.     מניעת העברת מחלות מבע"ח לבע"ח

ג.       מניעת צער בעלי חיים.

 

מסיבות רבות ומגוונות, שלא כאן המקום לפרטן, הפך לימוד מקצוע הווטרינריה לנחשק מאד בארץ ובעולם, בייחוד בשנים האחרונות, וקשה מאד להתקבל למוסדות לימוד המכשירים רופאים וטרינריים, וקשה עוד יותר לסיים את הלימודים בהצלחה ולהגיע לתעודה הנכספת.

יש המגלים אכזבה בתום הלימודים שכן הילת הרומנטיקה שאופפת את המקצוע מתפוגגת לה עת מתנפצות האשליות אל סלעי המציאות הקשה.

רופאים של בני אדם נהנים ממקצוענות ומומחיות רבים, ציוד מתקדם וחדיש יותר, מעבדות משוכללות, ותקציבי מחקר לא מעטים, והרפואה היא גם יותר פרטנית, דהיינו יחס ישיר בין רופא/חולה, בעוד שהרופא הווטרינר מעצם מהותו מתפרס על תחומי דעת נרחבים יותר, הציוד הרפואי בסיסי יותר, תקציבי המחקר מועטים, וברוב המקרים הוא עוסק ברפואת עדר, כאשר בסופו של דבר, מרבית הפציינטים שלו סופם שיגיעו לצלחת של מאן דהו!

אני כמובן מקצין במקצת, ובכל מקצוע קיימות וריאציות על הנושאים השונים, אולם בכל אופן זהו הרושם המקובע בציבור, לפחות בישראל.

עקב העובדה שבזמן לימודי בבית הספר לווטרינריה בישראל עבדתי גם כאיש מעבדה במרכז הרפואי בת"א, יצא לי לבחון מקרוב את שתי הדיסציפלינות.

במאמר זה אספר על מקצת חוויותיי כסטודנט לווטרינריה בבית חולים לבני אדם דווקא.

אני מניח כי בעקבות סיפורים אלו יובן מדוע אישית בחרתי לעסוק ברפואה וטרינרית ולא ברפואה של בני אדם. ( לא שאי פעם פקפקתי בדרך בה בחרתי ללמוד ולעבוד, אלא שדעתי התחזקה ביתר שאת בעקבות אותם אירועים אותם אתאר כאן).

 

 

מחלה קשה בילדה

המחלקה הנוראה, הכאובה וההרואית ביותר בעיני הייתה אונקולוגית ילדים. אמנם רוב הזמן אני הייתי ספון במעבדה בזמן המשמרת שלי, אלא שמדי פעם הזעיקו אותי למחלקות השונות, דווקא כיוון שהפרסונל ידע כי אני סטודנט לרפואה וטרינרית.

זכורה לי ילדה מתוקה אחת, בת 4-5 שנים, חולת לויקמיה, לימור (שם בדוי), אשר נאלצה לעבור בדיקות דם מכאיבות,יומיומיות, מספר פעמים ביום, כמו גם דגימות תדירות של מח עצם.

 היא כל כך שנאה בדיקות אלו ופחדה מהן, שפיתחה התנגדות נפשית כנגד כל איש צוות רפואי, ונהגה לפרוץ ביללות אימה כל אימת שמי מן האחיות או הרופאים ניגשו אליה.

 כך קרה שבכל עת שצריכים היו לקחת ממנה דם , הובאו למחלקה אחיות ורופאים ממחלקות אחרות בביה"ח.

 מהר מאד היא זיהתה את כל אנשי הסגל הרפואי בבית החולים, ולא אפשרה לאיש לגשת אליה.

 בצר לה, פנתה אליי האחות הראשית בבית החולים וביקשה שאני אלך ואוציא לה דם בעצמי.

ואכן, ניגשתי בלב הולם לביצוע המשימה, באתי לבוש בבגדים רגילים, ללא חלוק רופא, הצגתי את עצמי והתיישבתי בשיפולי המיטה תוך שאני מספר לה חוויות על הכלבים והחתולים שלי.

התחלתי להפליג בסיפורים מהווי ביה"ח הווטרינרי בבית דגן, ולימור הקשיבה לי בעניין רב.

 היא הייתה מוקסמת במיוחד לשמוע סיפורים על כלבות ממליטות.

 הבטחתי לה כי במידה ותיתן לי להוציא לה דם ללא בעיות , אשתדל להביא לה גור כלבים, ברגע שרופאיה ירשו זאת עת מערכת החיסון שלה תתחזק קמעה.

 היא התרצתה ואפשרה לי באומץ רב להוציא לה דם מעקב רגל שמאל ( כבר לא היו לה וורידים שמישים בידיים וברגליים עקב הוצאות הדם המרובות). מסרתי את המבחנה לאחות הראשית שהמתינה כל העת מעבר למחיצה,

נשארתי לפטפט עם לימור עוד מספר דקות, ולמדתי איזו ילדה חכמה ונבונה היא, הדואגת להיראות יפה בכל עת, התקשטה עם עגילים ומעט אודם על אף גילה הצעיר וראשה הקירח לחלוטין.

בשבוע שלאחר מכן באתי למיטתה 3 פעמים בכל משמרת, בכל פעם סיפרתי לה סיפורי כלבים, והיא אפשרה לי להוציא לה דם.

בדיקות הדם הראו שיפור רב במצבה בימים הבאים, נראה היה שהכמוטיראפיה עושה את פעולתה כיאות.

ביום העשירי, ניגשתי למיטתה, ולאכזבתי הרבה היא פרצה בבכי למראי, נמאס לה כנראה שאני מוציא לה דם.

 היא ביקשה שרק אספר לה סיפורים ולא אוציא לה דם בעצמי.

 הסכמתי לתנאי זה, ונשארתי לשוחח עימה בזמן שסטאז'ר לרפואה חדש הוציא לה דם במקומי.

במשמרת הבאה שלי בבית החולים הכנתי לה הפתעה, הבאתי גור כלבים חמוד ויפהפה, רטריבר זהוב  שהמליטה הכלבה של אחד התלמידים מעמיתיי ללימודים. דאגנו לשים לו סרט כחול סביב הצוואר, כמו בעטיפת מתנה. החבאתי את הגור בכיס הפנימי של חלוק המעבדה שלי, והתגנבתי למחלקת האונקולוגיה בלי שהאחות האחראית חמורת הסבר תבחין במעשיי.

ניגשתי למיטתה של לימור, וראיתי שהיא מסודרת מתמיד, סדיניה מתוחים ונקיים כאילו איש לא שכב בה מעולם. ניגשתי לאחות האחראית ושאלתי "...איפה לימור?" "היא נפטרה בפתאומיות לפני שעתיים" - ענתה האחות -  "נרדמה לשנת צהריים ולא התעוררה יותר..."

שנים מאוחר יותר,  צף ועלה בי זיכרון אותן שעות שבילינו יחד לימור ואני,  עת יזמנו ופיתחנו את תחום הסיוע הטיפולי לבני אדם בעזרת בעלי חיים.

 

 

זקנה בחדר מיון

ולסיפור אחר בעל רקע שונה לחלוטין.

אשתי הנה מורה לחינוך מיוחד מזה שנים רבות העובדת עם ילדים עם אוטיזם. בגיל מאוחר יחסית היא נדבקה מאחד מתלמידיה כנראה באבעבועות רוח, אשר משום מה לא נדבקה בה בילדותה.

חולה, דואבת ומכוסה אבעבועות לקחתי אותה אחר כבוד לחדר המיון בבית החולים בו עבדתי. העובדה שהייתי פרסונאל לא ממש עזרה לי אותו יום, כיוון שחדר המיון היה עמוס מתמיד. לא הייתה בו שמץ של פרטיות, המיטות הובדלו אחת מרעותה בוילונות פלסטיק מהוהים ומוכתמים.

במיטה הסמוכה לשלנו שכבה אישה מבוגרת מאד ויבבה ללא הפסק: "...אוי דוקטור,...אוי ויי דוקטור, אויי דוקטור, כואב דוקטור, אוייייי דוקטורררר, וחוזר חלילה בלי סוף...קולה היה גבוה וצווחני במיוחד, ומהר מאד השתררה אווירה של פאניקה בחדר המיון כולו. אנשים עברו על פני הוילון שלה תוך שהם אוטמים את אוזניהם באצבעותיהם.

לפתע פרץ לחדר רופא נמוך ושמנמן עם חלוק פתוח וסטטוסקופ תלוי לו ברישול סביב צווארו, התברר שזה היה מנהל חדר המיון בכבודו ובעצמו. "... מה יש גברת, מה קורה, למה את מייללת כל הזמן?...", "כואב בבטן דוקטור" הייתה התשובה, "תביאו לי חוקן תיכף ומייד" ציווה הרופא הגוץ, אחות מבוהלת הגישה לו את צינור החוקן, אני נשבע לכם, הוא היה יותר ארוך ממה שאנחנו השתמשנו בסוסים באותו זמן בביה"ח הווטרינרי...

הוא התבונן בצינור בתשומת לב רבה מול האור, משח אותו בלובריקאנט, ובפתאומיות רבה הפך את הגברת הזקנה על ביטנה... בשלב זה כבר לא הייתי מסוגל להביט, עצמתי את עיניי, אך לצערי כידוע אין אפשרות לעצום גם את האוזניים ושמעתי הכל : " אויי דוקטור, אויי דוקטור, אויי דוקטור אאאאאאאאאאאאאא, ופתאום נשמע פפפפררררררררררררר, וריח נורא ואיום מילא את חדר המיון כמו ענן סמיך ורעיל....

אני מודה כי לא הקאתי את נשמתי בו במקום רק בגלל נוכחותה של אשתי במיטה ליד.

 בו ברגע אמרתי לה כי כעת אני משוכנע יותר מתמיד כי טוב שבחרתי בווטרינריה ולא ברפואה הומאנית. עדיף לי לתחוב ידיים לאלפי פרות, מאשר לעבור פעם אחת, כרופא, מאורע כגון זה.

 

חוויות מהעבודה במעבדה

 

מדי פעם הגיעה אלי למעבדה הביוכימית בדיקת דם מחדר המיון שנלקחה מנרקומן. בד"כ היו מבחנות אלו פקוקות היטב עם פקק שעם, ומכוסות מדבקות בצבע אדום זוהר עם כיתוב של "זהירות" HIV או HEPATITIS  .

 יום אחד הגיע אליי למעבדה שוטר צעיר, אוחז בידו מבחנה כזו. הוא ביקש לבצע את בדיקת הדם במהירות כיוון שמדובר באסיר אלים ומסוכן, הכבול בשלשלאות למיטה במיון, והם מבקשים לקחתו במהירות האפשרית חזרה לאבו כביר.

בחפזוני כי רב אחזתי במבחנה בידי הימנית ובאצבעות אותה יד ממש ניסיתי להסיר את מכסה השעם בעוד שביד שמאל  הפעלתי את המתג החשמלי של הצנטריפוגה. מישהו במיון חשש כנראה מאד מדם חשוד ומזוהם זה, והידק את מכסה השעם כה בחוזקה, שנאלצתי להפעיל כוח רב מן הרגיל באצבעות ידי הימנית בכדי להסירו. לפתע נחלץ הפקק בקול פקיעה רם, וגוש של קריש דם התעופף לו ישר מן המבחנה אל עין ימין שלי..., הגוש המבחיל נתלה לו שם על עפעפיי, והתנודד קלות.

חששתי לעשות תנועה מיותרת, היטב זכרתי את לימודי הפרמקולוגיה בהם למדנו עד כמה הספיגה היא מהירה מהעין, והבנתי שאם קריש זה ייגע בלחמית העין אני לבטח אחטוף צהבת או איידס חו"ח... העברתי בזהירות את המבחנה הפתוחה ליד שמאל, ביקשתי מן השוטר ההמום שיגיש לי פד רפואי טבול במים, ניגשתי למראה שסמוך לכיור במעבדה, וניגבתי בזהירות ובעדינות אין קץ את קריש הדם מהעין.

אומרים שהצרות באות תמיד בצרורות, וייתכן גם שהושפעתי קשות מאותו אירוע אומלל אשר זעזע אותי עמוקות.

 שעה לאחר אותו מקרה נתבקשתי לבצע בדיקת LP לנוזל חוט שידרה של ילד עם חשד למנינגיטיס ( דלקת קרום המוח).

 החדרתי פיפטת זכוכית גדולה לתושבת שלה, ופתאום היא התנפצה בידיי, ועם ה"שוונג" חדר רסיס זכוכית אימתני לבסיס האגודל הימני שלי..., כנראה שפגעתי בעורק שכן קילוח של דם החל לזרום בפולסים לגובה של כ-30 ס"מ... חישבתי להתעלף לאלתר, אלא שהחזקתי מעמד, חסמתי את הקילוח בידי השמאלית הבריאה ורצתי במלוא המהירות לחדר המיון.

שם קלטה אותי האחות הראשית של חדר המיון, עטפה את ידי במגבת גדולה, ועד מהרה התכנס כל צוות המיון לחזות באיש המעבדה, הסטודנט לווטרינריה הפצוע.

פתאום חבטה בי ההכרה כי לא ייתכן שאעבור שני אירועים טראומטיים כאלה, אחד אחרי השני בלי להידבק במחלה איומה כלשהי, ומייד כאשר הגיע הכירורג והחדיר לי חומר הרדמה לכרית היד, התעלפתי לקול צחוקם של "ידידיי" מחדר המיון.

 התעוררתי לאחר כמחצית השעה עם נזר של תפרים בכף ידי הימנית.

הצלקת קיימת שם עד היום, 20 שנה אח"כ, המקום רגיש וכואב לעיתים, ובהחלט מציק לי בזמן שאני אוחז במלקחיים או במחזיק מחט בזמן ניתוח. ביקשתי את האחות הראשית שתבצע בי גם בדיקה לאיידס ולצהבת. עברתי שלושה ימים של גיהינום מחשבתי, עד שהגיעו התשובות השליליות מהמעבדה לרווחתי הרבה. עוד נקודה לטובתה של הרפואה הוטרינרית, שם הסיכוי לחטוף מחלה קשה מאחד הפציינטים שלך הוא נמוך בהרבה, סטטיסטית, לעומת המרעין בישין שאתה עלול לחטוף בעבודה עם פציינטים הומאניים...

 

 

וטרינר חולה בקדחת קרצית

 

בראשית הקריירה שלי כרופא וטרינר, יצא לי פעם לטפל בכלבה שהייתה נגועה קשות בקרציות. היא הייתה במצב של גסיסה והצלחנו להצילה רק לאחר שנתתי לה מנת דם שהוצאתי מכלבנו האהוב, בוף. לאחר לילה שלם של מאמצי טיפול, כאשר מצבה הוטב במקצת והתייצב, נכנסתי להתקלח. מסתבר שאחת הקרציות חדרה דרך שכבות הבגדים ונעצה את גפי הפה שלה בסמוך למפשעה. הסרתי אותה בעדינות לאחר שהרטבתי אותה עם אלכוהול ומעט שמן פרפין וחיטאתי את מקום הפצע.

שלושה ימים אח"כ חטפתי חום גבוה מאד, כמעט 40 מ"צ, פריחה בכל הגוף, ועיוות קשה של הראייה, לקחתי מונית ונסעתי במהירות לביה"ח בו עבדתי. הרופא במיון, ברגע שראה אותי, אשפז אותי מיידית בחדר בידוד. לאחר ששמע את סיפורי, קבע שמדובר בקדחת קרצית, לקח ממני דגימת דם, שנשלחה אחר כבוד למעבדה מיוחדת בלונדון. בינתיים חוברתי לאינפוזיה IV והתחלתי לקבל אכרומיצין, אנטיביוטיקה מקבוצת הטטראציקלינים. שהיתי שבוע ימים בבידוד מוחלט.

בגלל שהייתי מקרה מיוחד, לא בכל יום מתאשפז רופא וטרינר עם מחלה אקזוטית כזו, נהג מנהל ביה"ח לבוא מדי בוקר לבקרני במסגרת סיבובי הבוקר במחלקות השונות כשהוא מלווה בסטאז'רים וסטודנטים לרפואה מרחבי ביה"ח. הוא נהג להיכנס ראשון לחדר, אצבעו על שפתיו כשהוא מסמן לי לשתוק, והתחיל מייד ממטיר שאלות רבות ומגוונות לעדת תלמידיו המבוהלים. אז הבנתי ביתר שאת כמה כיף לי שלמדתי וטרינריה ולא רפואה. הם היו מתפתלים בתשובותיהם, ולא הצליחו אפילו פעם אחת לאבחן מה יש לי. אז הוא נהג לצעוק עליהם:"...תחזרו לספרייה לשנן את תלמודכם, חדלי אישים שכמוכם..." ועוד כהנה תוכחות, אח"כ פנה אליי וביקש שאסביר מה יש לי. אז התחלתי להסביר על קדחת הקרצית של הכלב, של האדם, על חיידק הארליכיה קניס, על האלטרנטיבות השונות לטיפול באדם ובבע"ח. הסטאז'רים בהו בי בפה פעור, והפרופסור הגדיל לעשות בהשפילו אותם התענוג בולט לעין, סדיסט שכמותו, ואמר להם שאפילו החולים יודעים יותר טוב מהם...

כאשר הוא יצא מן החדר בהפגנתיות, הפנו אלי הסטודנטים מבט שואל ואני הסברתי להם במה מדובר. גם הרגעתי אותם שהפרופסור אינו כ"כ חכם אחרי ככלות הכול, כיוון שאני זה שהגעתי למיון ופחות או יותר אמרתי להם מה יש לי. אני מניח שאם הם היו צריכים לגלות זאת בעצמם, ייתכן ולא הייתי כאן היום לספר את סיפורי, כפי שאירע, אולי לאיש ידוע שעבר מקרה דומה.

 

סטאז'ר מטפל בווטרינר במיון

 

לפני מספר שנים לקיתי בהרעלת מזון חריפה. כנראה שאכלתי מנת שווארמה מזוהמת. באמצע הלילה התעוררתי עם כאבי בטן עזים, מלווים בהקאות חוזרות ונשנות. חשבתי לחכות לבוקר, אולם כשהתבוננתי במראה ראיתי את עיני השקועות בחוריהן עמוק מאד , ואת החיוורון על פניי, החלטתי שאין טעם שהסנדלר ילך יחף, וביקשתי מאשתי שתסיע אותי לחדר המיון . ביקשנו מהשכנה שתבוא להשגיח על הילדים הישנים, ומיהרנו למיון.

בהגיענו לשם הסתבר לנו כי אני המקרה הכי קל באותו לילה, הגיעו הרבה מקרים של תאונות דרכים, כמו גם התקפי לב לרוב.
חיכיתי במיטה במיון , מתעוות מדי פעם בהתקפי הקאה בלתי נשלטים. הגיע סטאז''' צעיר, שאל אותי קצרות במה העניין, ציווה על אחת האחיות לחבר אותי לאינפוזיה ופנה ללכת לדרכו. עצרתי אותו וביקשתי לקבל גם פראמין יחד עם האינפוזיה, כיוון שאני מתעוות מכאבים. אשתי הסבירה לו כי אני רופא וטרינר, הוא הנהן והורה לאחות לתת לי את מבוקשי. תוך מספר דקות החלה התרופה לפעול את פעולתה, ואני שקעתי בנמנום מיטיב.

בבוקר השכם, עת התעוררתי, הבחנתי באשתי יושבת על כיסא בסמוך אליי. כמו כן היה מונח על חזי גיליון רפואי מפורט ביותר. היה כתוב שם כי הכבד שלי נמוש, הטחול ללא סימנים פתולוגיים, הטמפ' 37.2 מ"צ. שאלתי את אשתי אם מישהו בדק אותי במהלך הלילה בעודי ישן, והיא השיבה בשלילה, ואף הוסיפה כי מרגע שחוברתי לאינפוזיה, אף אחד לא ניגש אליי, ובוודאי שלא בדק אותי.

ביקשתי לקרוא לסטאז'ר שטיפל בי והוא אכן הגיע אליי לאחר זמן לא מעט.

מה העניין? שאל, ואני שאלתיו מה פירושו של גיליון רפואי זה? מה אתה מתכוון הוא היתמם?

לא יכולתי לסבול זאת יותר והטחתי בפניו שהוא פשוט פברק גיליון רפואי שלם, בלי שטרח אפילו לבדוק לי חום. הוא הגדיל בטיפשותו לעשות, כיוון שהיה אמור לדעת שאני רופא וטרינר, האמור להבין משהו מן הסתם ברישומים רפואיים.

איך העזת? שאלתי בחימה שפוכה, איך אתה מעיז אפילו להעלות במחשבתך מן התנהגות כזו , פסולה בכל דרך שתסתכל עליה, מוסרית, ערכית, אתית וחוקית?

הוספתי ואמרתי כי כסטודנטים לווטרינריה בביה"ח בבית דגן לא היינו מעלים על דעתנו לבצע מין תעלול שכזה, ואלוהים עדי כי היו לנו סיבות למכביר, ומי שהיה נתפס בכגון זה היה "עף" לאלתר מבית הספר, ובצדק.

איך אתה, רופא, במיוחד רופא מתחיל, מעיז לכתוב גיליון רפואי מומצא, בלי לבדוק למצער את הפציינט. אם כך אתה מתחיל את הקריירה שלך, שאלוהים ישמור אותנו מה יהיה איתך בהמשך.

לכמה אנשים תמימים עוד עשית תרגיל דומה?

הוא התיישב על המיטה בסמוך אליי, הליט את פניו בידיו והתחיל לבכות. הבנתי שעבר עליו לילה קשב, רופא יחיד לבדו במיון כל כך עמוס, אם כי זה לא הצדיק התנהגות פלילית ומגונה שכזו.

הוא הבטיח לי שלמד את הלקח וכי לא יחזור על מעשהו בשנית.

החלטתי בעצה אחת עם אשתי שלא להגיש תלונה נגדו, בכדי שלא לפגוע בעתידו.

עד עצם היום הזה אני ניחם על החלטתי. ייתכן ובכל זאת הייתי צריך לפנות לממונים עליו, באופן דיסקרטי, ולתאר את אשר אירע. אני מתנחם בעובדה שהוא היה במצב כזה של שוק כאשר הטחתי בפרצופו את האמת, והיה נראה כל כך מזועזע, ואני מקווה ומאמין שלפחות לגביו זו הייתה מעידה חד פעמית שלא יעיז לחזור עליה שנית.


חזרה לכל הסיפורים הוטרינריים >>



   למעלה

 

 



קורס ספרות וטיפוח
כלבים וחתולים
קורס טיפול
בעזרת בעלי-חיים
קורס עוזר/ת לרופא וטרינר
ומנהל/ת פינות חי

נפתחה ההרשמה לסמסטר חורף 6.9.2017
הקדימו להירשם 03-6161237



f      מגן דוד ירוק - אנשים למען חיות    |    מרפאה    |    מספרה    |    מכללה       מרכז מידע ורישום: עוזיאל 4, רמת גן 03-6161237