« התחילו בהרשמה כאן נפתחה ההרשמה לסמסטר חורף 6.9.2017 - הקדימו להירשם 03-6161237
çæåø ìãó äáéú
סיפורים וטרינריים
בעקבות האירועים בצפון – זיכרונות ממלחמת המפרץ


טור אישי – חלק י"ט – בעקבות האירועים בעזה – זיכרונות ממלחמת המפרץ

 

 

אני יושב בביתי הבטוח ברמת גן, ועוקב כמו כל עם ישראל אחר החדשות במדיה האלקטרונית והכתובה אחר האירועים בעזה ובגבול הצפון.

אני נזכר בזמנים אחרים, בהם רמת גן לא הייתה כל כך בטוחה, ונמצאה תחת התקפת טילים עיראקיים בימי מלחמת המפרץ הראשונה.

באותה עת חיי נסבו על שלושה צירים עיקריים: משפחה צעירה עם ילד בן שנתיים, סטודנט לווטרינריה בשנה"ל האחרונה, ועובד המעבדה הביוכימית במרכז הרפואי בתל אביב.

 

(מספר ימים לאחר האירועים אותם אתאר כאן גויסתי יחד עם חבריי למילואים בצו 8 לשירות בעזה. באופן אירוני הסתבר שאנו נמצאים בסביבה יותר בטוחה ומוגנת מאשר משפחותינו שנשארו במרכז...)

 

בימים הראשונים למלחמה שהינו כולנו בחדר האטום, שהיה חדרו של הילד, החדר הגדול ביותר בבית. לאחר מספר ימים, נכנסנו לנוהל שיגרה, ברגע שנשמעה הסיסמה ברדיו ("נחש צפע" אם זיכרוני אינו מטעה אותי) הכלב בוף היה מתרומם ממרבצו באותו רגע ושועט לחדר האטום ואנחנו בעקבותיו. השהייה בחדר, עם מסיכות האב"כ על הפנים ,ועם הצעצועים הרבים המפוזרים מסביב הייתה סוריאליסטית למדי.

 

לא "זכיתי" לבלות זמן רב בחדר, בחגורתי היו נעוצים תדיר שני ביפרים, אחד של ביה"ח הווטרינרי ואחד של ביה"ח בת"א, כך שמעת לעת "הוקפצתי" למשמרת באחד מהם.

 

יצאתי מן החדר האטום במסכה, נכנסתי לאוטו ונסעתי ברחובות השוממים לכיוון ת"א, כשמעלי מסלולי הטיסה של  טילי הסקאד העיראקיים מחד וטילי הפטריוט הישראלים/אמריקאיים מאידך.

מכונית האוטוביאנקי הזערורית הזדעזעה כהוגן עת פגע הטיל בבניין בצומת אבא הילל ודרך ההלכה.

 

בתחילה הגעתי למשמרת לילה מאומצת בת"א, ובסיומה בבוקר נסעתי למשמרת בביה"ח הווטרינרי בבית דגן.

בפגישת הבוקר של צוות הרופאים והסטודנטים הובהרו לנו המשמרות ותנאי העבודה בעיתות חירום.

 

הבחנו בעובדה תמוהה ביותר, על אף העובדה שבאותה שעה לא הגיעו כמעט פציינטים, בכל זאת כלובי האשפוז היו מלאים עד אפס מקום בכלבים וחתולים, שנראו בריאים למדי...

הסתבר כי חיות אלה שייכות לסטודנטים ולרופאים עצמם, הם לא רצו להשאיר אותם בבית לבד בעיתות מצוקה אלה, ולכן הביאו אותם לעבודה...

 

תוך מספר שעות החלו להגיע בזרם גובר והולך פציינטים רבים, חלקם מרמת גן המופצצת, וחלקם עקב הזרקות שווא של אטרופין שאנשים הזריקו לחיות המחמד שלהם בעת מצוקה או בשוגג.

לפיכך יצאה הוראה מהנהלת ביה"ח להחזיר את כל החיות ה"פרטיות" לביתן, והוטל איסור על אשפוז בע"ח  של איש צוות או תלמיד במתקני בית החולים.

 

בסיומו של אותו יום הייתי "הרוג" מעייפות לאחר שתי משמרות רצופות, נסעתי הביתה וצנחתי על המיטה, כשבוף נשכב למרגלותיי, כהרגלו.

חמש דקות בלבד לאחר מכן הכלב התרומם בבהילות ושעט לעבר החדר האטום. אנחנו מיהרנו אחריו עם הילד, מופתעים מעט שכן לא נשמעה האזעקה.

רק בחדר , כמה דקות אח"כ שמענו את הצפירה. הסתבר כי הכלב שמע בחושיו המחודדים את האזעקה מערים שכנות, ופעל בהתאם.

כאשר הסתיימה אפיזודה זו, החלטנו אשתי ואני כי אי אפשר להמשיך כך, סיטואציה זו הלחיצה מאד את הילד ואת הכלב, ולפיכך החלטנו לעבור להתגורר בבית הוריי בפ"ת, עד יעבור זעם.

ביתם של הוריי באותה עת היה על גבעה נישאה בפ"ת עם נוף עוצר נשימה, בימים טובים ניתן היה לראות את ירושלים מצד אחד של הדירה ואת ים ת"א מן הצד השני.

תקופה זו בה שהינו בדירתם, חמולה שלמה יחד עם סבתי, אחיותיי ובני משפחה מזדמנים זכורה לנו דווקא כאחת היפות ביותר. אמנם ליבי נחמץ בקרבי כאשר ראיתי את סבתי המבוגרת נאלצת לחבוש מסיכת אב"כ, אולם היא הייתה גברת קשוחה ביותר, והתמודדה עם תלאות החיים בנחישות ובהומור.

באחת הפעמים, בהן נשמעה האזעקה, נכנסנו כולנו לחדר האטום, אבי מיהר לסגור את החדר ולשים סמרטוט טבול בסודה קאוסטית בשיפולי הדלת. עם שוך המהומה וההתארגנות, שמענו לפתע שריטות עדינות בדלת. הסתבר כי בוף נשאר בחוץ.

פתחתי שוב את דלת החדר האטום בכדי להכניס אותו, ואז שמענו "בום" חזק מאד, הבניין הזדעזע מעט, ודרך חלון המטבח ראיתי במו עיניי את קשתות מסלולי הטילים שפגעו באותו זמן ברמת גן, התמונה שברבות הימים התפרסמה ב CNN ובעולם כולו, כמייצגת נאמנה את כל מה שקרה באותה עת בישראל.

מסתבר כי אחד מטילי הפטריוט שנורו לכיוון הסקאד שהגיע לר"ג סטה ממסלולו ופגע בפ"ת, לא רחוק מבית הוריי.

אימי המודאגת, שחששה מאד לשלום כולנו, ובמיוחד לשלומו של מתן בני, נכדה הבכור והיחיד באותה עת, הציעה שנעבור למקום אחר.

לפיכך עברנו לגור בביתם של חברינו הטובים, מרסלו ודיאנה, שהזמינו אותנו להתגורר בביתם שבקיבוץ בחן, יחד עם בנם יניב , בן גילו של מתן, ועם כלבת הדלמטי  הגזעית והחמודה שלהם.

אבל, לפי האמרה הידועה ש"צרות באות בצרורות", ביום שלמחרת הגעתנו, התייחמה הכלבה, ומארחנו חששו מאד, ובצדק, שבוף חסר הייחוס שלנו ירביע אותה...

בלית ברירה, נסעתי למחרת עם הכלב לעבודה בבית החולים הווטרינרי, אשפזתי אותו בכלוב גדול, ותליתי שם שלט עם שם בעלים פיקטיבי ומחלה דמיונית, רק שם הסטודנט האחראי, אני, היה נכון. אני לא גאה במה שעשיתי, אולם בנסיבות האמורות, לא הייתה לי ברירה אחרת.

בתום יום העבודה, נסעתי עם הכלב למשמרת בבית החולים בת"א, דווקא שם לא עשו לי בעיות כלל, ובזמן שאני עבדתי במעבדה, כל אחיות חדר המיון פינקו אותו כדבעי.

בשעת לילה מאוחרת , נסעתי עם בוף לכיוון בחן, בכביש ליד כפר קאסם נשמעה האזעקה, עצרתי את הרכב בצד לפי ההוראות, סגרתי את החלונות וחבשתי את מסיכת האב"כ. המכונית הקטנה הפכה עד מהרה לסאונה לוהטת, ואני ישבתי לי במושב הנהג, מזיע כהוגן, ומקשיב לגל"ץ שדיווחו על נפילות טילים נוספות. הדבר היחיד שהרגיע אותי  היה מראה הכלב שישב עם אוזניים זקופות בספסל האחורי, והביט בי דרך המראה הקדמית.

כנראה שהתנמנמתי לי למשך מספר דקות, שכן לפתע התעוררתי בבהלה לשמע קול נפץ קרוב. מסתבר שסדאם חוסיין החליט לרדוף אחריי באופן אישי ואחד מטיליו נחת בשדה לא רחוק ממכוניתי. דבר ראשון הסתכלתי במראה, וראיתי כי הכלב נעלם...

הייתי סמוך ובטוח שהפעם נפל טיל כימי, הכלב נטול המסכה מת וגם סופי שלי קרוב ...

נעמדתי בזריזות מפתיעה בחלל הצר של המכונית הזערורית על הכיסא הקדמי ואימצתי את עיני בחושך להסתכל על הספסל האחורי, ושם ראיתי את בוף שקוע בשינה עמוקה, שרוע על גבו, ונוחר לו באושר ובשלווה עילאיים...

מבויש מעט עקב ההיסטריה שתקפה אותי, הסרתי את המסכה, התנעתי את האוטו והמשכתי בדרכי לכיוון הקיבוץ.

למחרת חזר הריטואל על עצמו, ולאחר יום עבודה מאומץ בשתי משמרות, מיהרתי עם המכונית חזרה לקיבוץ. בדייקנות מפתיעה הושמעה אזעקה באותו אזור בדיוק כמו ביום הקודם.

העפתי מבט במראה ושוב לא ראיתי את הכלב, אבל הפעם כבר הייתי למוד ניסיון ורגוע, כך ששלחתי יד לאחור בנונשלנטיות בכדי ללטף את הכלב, וידי נתקלה במשטח המחוספס של ריפוד המושב האחורי... מיששתי עוד ועוד בפאניקה גוברת, הסתובבתי לאחור והבנתי לבסוף כי הכלב פשוט איננו...

הבחנתי בבעתה כי החלון בדלת האחורית פתוח, סברתי כי הפעם הוא נבהל "על באמת" וברח מן המכונית כל עוד נפשו בו...

יצאתי במהירות מן המכונית, הסרתי את המסכה, באותו רגע רציתי רק למצוא אותו ולא חשבתי על האפשרות שאני עלול לחטוף גז עצבים, והתחלתי משוטט בשדה הבוצי כשאני קורא בקול "בוווףףף, בווףףףף...."

מישהו יצא ממכונית סמוכה, עם המסכה על פניו, תפס בידי וצעק לי : "....השתגעת או מה, תחזור מייד למכונית פסיכי שכמוך..." וגרר אותי בחזרה לאוטו וטרק את הדלת עליי.

ישבתי ברכב מנסה להסדיר את הנשימה ואת המחשבות במוחי, ופתאום הבנתי כי בעצם בבהילותי לחזור הביתה שכחתי את בוף באשפוז בבית החולים הווטרינרי...

התנעתי את הרכב, ביצעתי סיבוב פרסה לעיניהם הנדהמות של יושבי כלי הרכב הסמוכים, ודהרתי בחזרה לכיוון בית דגן.

עד עצם היום הזה אני לא בטוח ממה הייתי לחוץ יותר, מהטילים של סדאם או מזעמו הבטוח של פרופ' הילטון ברק, מנהל ביה"ח הווטרינרי, שהזהיר אותנו לבל נעז להביא חיות פרטיות לבית החולים.

למזלי הכבישים היו ריקים , כמובן, פרט לרכבי הצלה, ועקב השלט של מל"ח (משק לשעת חירום) בשמשה הקדמית, נתנו לי שוטרי מג"ב לעבור ללא שהיות במחסומים מעת לעת. תוך כחצי שעה כבר נכנסתי בהתגנבות לשערי בית החולים. בדרך הספקתי לראות על לוח המודעות כי הרופא התורן באותו יום היה דווקא ד"ר ברק...

חלפתי כצל, מעט שפוף, כמו ג'יימס בונד וטרינרי, ונכנסתי חרש לאולם האשפוז. שמעתי שם קולות דיבור מהוסים ומלמולים. לפתע שוב נשמעה אזעקה, שמעתי את בוף נובח, ומייד קולות מרגיעים ומלטפים.." די... די.. הכל יהיה בסדר... שה ... ש..."

הסתתרתי מאחורי המקרר הרחב של בנק הדם, והצצתי בגניבה ובזהירות לתוך חדר האשפוז.

את המראה שראיתי שם לא אשכח כל חיי.

בוף שכב לו שרוע בכלוב, על מזרון רך, דלת הכלוב הייתה פתוחה, חצי גופו האחורי היה במסדרון וחצי גופו הקדמי בתוך הכלוב, כמו כן פרופ' הילטון ברק האימתני, בכבודו ובעצמו , ישב בתוך הכלוב, וליטף מעדנות את ראשו של הכלב שלי ומלמל באוזניו מילות הרגעה, כשמסיכת האב"כ מוטלת לידו ככלי אין חפץ בו...

האמת, היום מותר לספר, התרגשתי נורא. דמעות הציפו את עיניי וחשתי מחנק בגרון. יצאתי ממחבואי ונעמדתי בדממה ליד שניהם.

שלום לך, אמר הילטון ביבושת, אני מבין שבאת לבדוק את הכלב המאושפז...

הסתכלתי בו בתמיהה והוא חייך קלות, מה שאצל אדם אחר היה נחשב לצחוק רועם, ואמר לי :"...מה חשבת, שאני לא יודע שאתה כבר כמה ימים "מאשפז" כאן את הכלב שלך...?"

נאנחתי בהקלה, הושטתי יד ועזרתי לו לקום. התכוננתי לחבר את הרצועה לקולר של בוף , אולם הילטון עצר בעדי והציע שמכיוון ויש התראות על טילים, אשאר לישון בביה"ח. טלפנתי לאשתי והודעתי לה כי אני ובוף נשארים, בנסיבות העניין, וכי למחרת נתראה שוב.

מצאתי לי מיטה פנויה ונרדמתי מייד.

בשעה שתיים בלילה לערך, העיר אותי הילטון וביקש שאבוא לעזור לו. מסתבר כי שוב נפלו טילים על רמת גן, מספר כלבים הובאו בדחיפות לביה"ח הווטרינרי, וידיהם של התורנים באותו לילה היו עמוסות.

קפצתי מיידית ומיהרתי לחדר הטיפול הנמרץ. פרופ' ברק טיפל בכלב לבן וכחוש, מאובק מאד ששכב נטול דופק ונשימה על שולחן הטיפולים. הסתבר כי הכלב חולץ מבין הריסות בניין בר"ג והובא בדחיפות ישר לבית החולים הווטרינרי.

אני הסתכלתי במחזה בפליאה, היה ברור לי כי הכלב מת לחלוטין...

הילטון ביקש ממני להתחיל בהחייאה, עיסוי לב והנשמה לסירוגין בעוד הוא מנסה למצוא ווריד פנוי בכדי להכניס קטטר IV להחדרת עירוי.

עשיתי כבקשתו, אולם הוא הבחין בהשתוממותי על שאנו מנסים להחיות כלב מת...

הוא חדל ממעשיו, לקח פיסת גזה עדינה, ונגע ברפרוף באישון של הכלב, היה נדמה כאילו יש שם איזושהי תגובה זערורית... המשכתי לפיכך במרץ רב בפעולות ההחייאה, בשלב מסוים הצמדתי את שפתי סביב מלתעותיו של הכלב, ונשפתי בחוזקה פנימה, לאחר עוד שני ניסיונות החל הכלב המת לחזור לחיים, ותוך מספר דקות חזרו הדופק והנשימה...

בינתיים ניסינו יחד להחדיר לו אינפוזיה, אלא שנראה שהכלב היה כל כך מיובש, שמרבית הוורידים קרסו.

ניסינו בצפאליק ברגל ימין קדמית, ללא הצלחה.

עברנו לרגל שמאל, שוב ללא הצלחה.

ניסינו בספנוס, בפמורליס בג'וגולאריס, בכולם ללא הצלחה. פרופ' הילטון הסתכל עליי ואמר: "... מנסים עד שמצליחים, או עד שמתים...", ואז עשה משהו שהדהים אותי אז, והוא מדהים אותי עד היום.

הוא ביקש ממני לפתוח את הלסתות של הכלב, שעדיין היה מעולף, משך בחוזקה את הלשון שלו, הראה לי ווריד קטן מאד בבסיס הלשון בחלק התחתון שלה, ביקש ממני להניח אצבע פינוייה כחוסם ורידים בבסיס הלשון, והחדיר במומחיות ראויה לציון את הקטטר הכחול, המיועד לתינוקות, ישר לווריד הלשון התחתון!!!

אני הסתכלתי בו מהופנט, לא עלה על דעתי כי ניתן בכלל להשתמש בווריד כל כך קטן ונחבא אל הכלים. אז לקח הילטון חוט ומחט וקיבע את הקטטר משני צדדיו ללשון עצמה. נוזל הרינגר לקטט החל לזרום לווריד הכלב. הוספנו לו במתינות דקסאמטאזון, והכלב החל להתעורר. קיבענו לו את הלסתות, קשרנו את הלשון ואת גפי הכלב בכדי שלא יתפרע.

פרופ' ברק פנה לישון, ואני נשארתי לשמור על הכלב הפצוע. הבאתי את בוף למרגלותיי, עימעמתי את האורות, והדלקתי את הרדיו בווליום נמוך על הגל הפתוח ששידר מוסיקה מרגיעה בכל שארית הלילה.


חזרה לכל הסיפורים הוטרינריים >>



   למעלה

 

 



קורס ספרות וטיפוח
כלבים וחתולים
קורס טיפול
בעזרת בעלי-חיים
קורס עוזר/ת לרופא וטרינר
ומנהל/ת פינות חי

נפתחה ההרשמה לסמסטר חורף 6.9.2017
הקדימו להירשם 03-6161237



f      מגן דוד ירוק - אנשים למען חיות    |    מרפאה    |    מספרה    |    מכללה       מרכז מידע ורישום: עוזיאל 4, רמת גן 03-6161237