ישבתי במרפאה רועד מקור.

בשבועות האחרונים יש מה שנקרא " שמש שקרנית", השמש זורחת, האוויר צלול, אולם קר מאד בחוץ.

ואם אנחנו סובלים, אזי בעלי החיים המתגוררים בחוץ, לא כל שכן.

לא הספקתי לרחם על עצמי כמו שצריך, והינה נכנסה למרפאה לאה, אחת מלקוחותיי הוותיקות ביותר עם הכלב ג'ימי, בן השבע עשרה.

ג'ימי איננו הכלב של לאה, הוא הכלב של השכנים הצעירים החיים ממש בדלת ממול לשלה.

הם מתנכרים לכלב, לא מטפלים בו.

הם לא ממש מתאכזרים אליו, אולם מבחינתם הוא יכול היה להתפגר בכל רגע..

לאה, השכנה המבוגרת טובת הלב, מטפלת בג'ימי מזה מספר שנים, דואגת לכל הטיפולים הוטרינריים והתרופות.

כואב לה שבני הזוג הצעירים והמבוססים מתייחסים לג'ימי כאל סרח עודף במשפחה.

לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם בכדי להבין שמבחינת לאה , ג'ימי הוא למעשה בן דמותה, הגרסה הכלבית של חייה כאישה מבוגרת וערירית.

לפני שנתיים הוצאתי גידול עור סרטני מכוער בסמוך למפשעתו של ג'ימי, וכמובן שאת עלויות הניתוח שילמה לאה מכיסה...

עוד בתחילת היכרותנו שאלתי את לאה מדוע שלא תאמץ את הכלב באופן רשמי וזהו, אולם היא השיבה לי שהבעלים לא מסכימים לזה, בגלל הילדים שלהם..., לך תבין אנשים...

מצד אחד יש להם נקיפות מצפון מול הילדים, ומצד שני הם למעשה מזניחים את הכלב האומלל והנאמן.

אפילו בתיק הרפואי שלו, אצלי במרפאה, ג'ימי רשום על שם הבעלים, ולאה מוזכרת רק בהערות...

שאלתי אותה פעם אם הם לפחות מחזירים לה את הכסף שהיא מוציאה עליו במרפאה, והיא עונה לי במשפט הקבוע שלה : " הבעלים תמיד אומר לי "אני אשלם לך אחר כך.." ועד היום לא ראיתי ממנו שקל...!"

היום נכנסה כאמור לאה למרפאה עם ג'ימי הזקן, כשהוא קפוא מקור ודם רב זב לו מפרוותו בשיפולי הגב.

מסתבר שמזה מספר ימים הבעלים לא נותנים לכלב הזקן להיכנס הביתה, בכדי שלא ישאיר סימני בוץ ולכלוך בסלון, כשהוא חוזר מעשיית צרכיו בגינה, והכלב פשוט שוכב לו מכורבל מתחת לשיח כלשהו, בחצר.

לאה כדרכה ריחמה עליו, הלכה לאסוף אותו, ואז הבחינה שמכנסיה הלבנים מוכתמים בדם. בלי שהיות היא סחבה אותו אליי למרפאה.

בבדיקה שטחית גיליתי אבצס גדול ומפריש בשיפולי הגב.

גילחתי במהירות את המקום, הכלב הקפוא כמעט ולא הגיב .

ניקזתי היטב את המוגלה במקום, הזרקתי לכלב תרופות, ונתתי ללאה סירופ אנטיביוטיקה לתת לו שלוש פעמים ביום לשבוע הקרוב.

כמו כן הבהרתי לה שאם היא רוצה שג'ימי ישרוד ויישאר בחיים, אסור לה לתת לו להיות בחוץ, עליו להיות במקום מחומם ויבש, ורק נס השאיר אותו עדיין חי בתנאים האלה.

דוקטור, שאלה, אתה לא חושב שהגיע זמנו...?

ראי לאה אמרתי לה, אני דוגל באורח חיים על פני אורך חיים...

לחיים של סבל אין כל טעם.

אם את רוצה ששארית חייו של ג'ימי תעבור עליו בצורה מכובדת, הוא לא יכול יותר לשהות בחוץ, בחורף, ולו רגע אחד נוסף.

למעשה, זו התעללות בבעל חיים חסר ישע, וחמור מכך, זו השלכה לרחוב לעת זקנה.

אם לא יהיה מישהו שידאג לג'ימי, לחימום, לאוכל ולמחסה, עדיף כבר שנרדים אותו...

חס וחלילה, ד"ר ליליאן, אלוהים עוד רוצה אותו איתי... עדיין לא הגיע זמננו.

אני אבשל לו מרק עצמות ואשקה אותו בכף, על הספה שלי בסלון, מול הטלביזיה, ממש כמו שאימא שלי טיפלה בי כשהייתי מצוננת, אז, בילדותי הרחוקה, בפולנייה...

ג'ימי ואני עוד לא הגענו לסוף הדרך.

לאה הודתה לי על הטיפול, הוציאה סוודר עבה מתיק היד שלה, הלבישה את ג'ימי, הרימה את הסנטר, לקחה את הכלב התשוש תחת זרועה, ופסעה בנחישות ובצעד נמרץ מחוץ למרפאה.