לפני מספר ימים, בחול המועד פסח, הגיעה בחורה נחמדה למרפאה, מערסלת בידיה גור כלבים שמנמן בן כחודשיים. בלי הקדמות מיותרות היא סיפרה לי שמצאה את הגור אתמול משוטט ליד כביש ראשי, היא החליטה להביאו לביתה. אולם היא סטודנטית הלומדת מעל 10 שעות ביום, הגיעה למסקנה כי אין בכוחה בשלב זה של חייה הסטודנטיאליים לגדל כלב, והביאה לי אותו למרפאה בכדי שאמצא לו בית חם. ללא שיהוי העבירה את הגור לידיי, הכתיפה את תיקה, והסתלקה. חיבקתי את הגור והלכתי להראות אותו לאשתי בחדר הסמוך. בראשי התחלתי לחשוב על משפחות אומנה פוטנציאליות. אולם רצף החשיבה הזה נקטע מכיוון ואשתי בראותה את הגור המקסים פשוט אימצה אותו אל לבה בהתרגשות כזו שמייד הבנתי שאכן מצאנו לו בית, הבית שלנו... השמחה בבית הייתה עצומה. הגור, שנראה כמו הכלאה בין לברדור לזאב, עם צבעים של ברניז ( ברנר זננהונד), התאהב מיידית בלאטה, כלבת הקוקר המקסימה שלנו, ומאותו רגע החליט שהיא אימו המאמצת, והוא כרוך אחריה ומשחק עימה מהבוקר עד הלילה. אין לי ספק שהשמנמונת הזו, המאותגרת מרחבית, השילה קילו או שניים ממשקלה רק בשבוע האחרון עקב כל הריצות המטורפות בחצר הבית שהיא והכלבון החדש מבצעים במשך כל היום. בקשר לשם של בן המשפחה החדש, כאן נפתחה סאגה שלמה. אני נתתי ארבע חלופות. החלק המאצ'ואיסטי שבי רצה לקרוא לו "גבר" או לפחות "אדם", ואילו החלק הרציונאליסטי החליט לקרוא לו "פסח", או "אביב" ברוח התקופה שבה הגיע אלינו. למותר לציין כי כל האפשרויות הללו נדחו בבוז קר ומתנשא ע"י בני הבית האחרים. לא עזרו לי הטענות כי אני הגבר בבית, אני הזכר אלפא, ואני הקובע, ובסוף אפילו ייללתי ברחמים וטענתי בצדק כי אף פעם לא הרשו לי לקרוא לשום כלב או חתול שהיה לנו אי פעם בשם, וגם לי מותר פעם... אבל טענותיי ההגיוניות זכו להתעלמות מוחלטת. בינתיים ילדיי נחלקו לשני מחנות. הבנים החליט לקרוא לו "בונה", קיצור של "בוא-הנה..." , והבנות החליטו לקרוא לו "האוס" על שם גיבור סדרת הטלוויזיה על הרופא המיתולוגי, הגאון המטורף, שהן כל כך אוהבות לצפות בה. לבסוף הוחלט על הסכם פשרה. ראשית נפתח אתר מיוחד בפייסבוק ע"י ילדיי בו ביקשו ממאות חבריהם למצוא שם לכלבון. השמות "ביבי" "ברק" "פואד" ו"בוז'י" נדחו על ידי מטעמי תקינות פוליטית. השם "בר" נדחה משום שהוא קצר מדיי, והבנות חששו שבר רפאלי תתרעם... לאחר שקלא וטריא, הוחלט לבסוף לאחד בין השמות, שהציעו ילדיי מלכתחילה והפשרה שהושגה הייתה "בונוס". הגור התקבל ע"י החתולים שלנו בחשד עמוק. קודי, החתולה המבוגרת לא סובלת אותו ממש מן הרגע הראשון, והיא טורחת להזכיר לו זאת בכל הזדמנות בנשיפות חזקות ובסטירות לחי כואבות, אם כי היא מקפידה שלא לשלוף את הציפורניים. החתול הצעיר הג'ינג'י, שקוראים לו "תוכי" על שם התוכי שלנו שמת ביום שהחתלתול הגיעה אלינו, קימר את גבו באיום בשנייה הראשונה שנתקל בגור בחצר, אולם היום הוא כבר משחק ומשתולל איתו בגינה כאילו הם "אחוקים" עוד מתקופת הטירונות בסנור... התוכי שלנו, ג'אקו, כל כך מתלהב מהרכש החדש, שהוא לא מפסיק לקרוא לו כל היום, לשרוק אחריו, לצעוק "לאאאא..." בקול גדול כשהגור משתין בסלון, ובכלל הוא פעיל ונמרץ כמו גוזל צעיר. כללית הגור הכניס את כל המשפחה לתזזית חיובית. במקרה, ממש באותה תקופה החליטה אחותי, ינאית, בעלה וילדיה לאמץ כלב. הם רכשו גור ג'ק ראסל מדהים וקראו לו שוקי, מייד ובלי התלבטויות מיותרות. אחותי ומשפחתה גרים בעיר אחרת, ואנחנו נפגשים באירועים משפחתיים, ומשוחחים יומית בטלפון. שני הגורים הם בערך באותו גיל, וכרגע גם באותו גודל. אין לי ספק שבונוס יהיה כלב גדול וחזק. לראות את שני הגורים משתובבים יחד בגינה, מזנקים זה על זה, מתרוצצים כמו שני טילים קטנים ואנרגטיים סחור סחור סביב הצמחייה והעצים, ובסוף מתאבקים ומתגלגלים על הקרקע יחד עם הכלבה והחתולים, הה מן המחזות המרתקים ומשעשעים שצפינו בהם יחד, כל המשפחה המורחבת. אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב של האדם. ללא ספק יש להם את היכולת להצהיל את חיינו, ללכד עוד יותר את המשפחה, ולהדגיש שוב את התחושה של חיוניות ושמחת חיים מתפרצת. המלצה שלי- אמצו לכם כלב. גם תעשו מצווה, וגם תזכו לחיים מלאי עניין ומאושרים יותר.
חזרה לכל הסיפורים הוטרינריים >>
למעלה
