|
קופים על גג פח לוהט
ישבנו במסעדת המלון בקומה השמינית , שתינו את הקפה של הבוקר והשקפנו נינוחים על נוף ההרים המרהיב של העיר "שימלה" במרומי ההימלאיה בצפון הודו.
מבנה המסעדה היה מעין מערה ענקית שבחזיתה חלון גדול, וגגה עשוי תשלובת של פח גלי ויריעות פלאסטיק שקופות.
לפתע נשמע רעש אדיר, וכל גג המסעדה הזדעזע קשות. התכופפתי אינסטינקטיבית, חושש לגרוע מכל. הסתבר שבסך הכול חבורה של קופים החליטה להתחיל את הבוקר בשיטוט מהיר על גג הפח של המסעדה.
זוהי הודו. מוזרה, מרתקת, ושונה כל כך מישראל בהרבה מובנים.
הצטרפתי לטיול בהודו של בני הבכור .
מתן הוא עתודאי, ולקראת סיום לימודיו לתואר בהנדסת חשמל, ולפני השירות הצבאי הארוך המחכה לו, הוא לקח פסק זמן של שלושה חודשים ויצא לתור את הודו. למעשה את הטיול המסורתי של אחרי הצבא, הוא עושה לפני הצבא...
נעניתי בשמחה לבקשתו להצטרף אליו לשבועיים הראשונים של מסעו בהודו.
כאיש של זואולוגיה ווטרינריה, מצאתי עניין מיוחד בקשר שבין אנשים לבעלי חיים בתת היבשת הענקית הזו.
כל מה ששמעתם או קראתם אי פעם על הודו , נכון.
הצפיפות האיומה בערים הגדולות.
העוני המשווע, הלכלוך והזוהמה בכל מקום, באוויר יש כל הזמן ריח כבד ומוזר, כאילו מפעל שלם של קטורת נשרף בתוך מזבלה פעילה. חום, מחנק, ולחות קשה. בשיאה של עונת המונסונים.
ובכל זאת, הודו מעניינת, שונה, ונותנת לנו ראיה אחרת על חיינו כאן בישראל ובכלל.
כל השוואה בין ארצנו הקטנטונת לבין הודו היא בעייתית בלשון המעטה.
אינני "הודאי" מומחה, ולכן אתרכז רק בחוויות הזואו- וטרינריות שצברתי בשהותי הקצרה שם.
נדמה שהקשר בין אנשים לבעלי חיים בהודו הוא עמוק ומובן עד כדי כך, שתושביה מתייחסים לחיות המסתובבות ביניהם כמובן מאליו.
הפרה ההודית קדושה להינדים, מותר לשתות את חלבה אולם אסור לאכול את בשרה.
פרות אלה משוטטות בחופשיות בכל מקום, בערים הגדולות ובכפרים. הן חוצות כבישים באין מפריע, ומטיילות להן להנאתן בשווקים הומי אדם.
מדי פעם נראות עגלות רתומות לפרות אלה המובילות סחורות ואנשים ממקום למקום. דומה שקיומן כה מובן מאליו, שאנשים כלל לא מרגישים בנוכחותן.
ועל אף קדושתה של הפרה, הרי קרוב משפחתה, התאו, או "בפאלו" כפי שהם קוראים לו ( דומה לג'מוס שלנו) אינו קדוש כלל, והוא בהמת עבודה נפוצה.
בגלל סיבות אלה של קדושה, אין להשיג בשר בקר בהודו, ומרבית המזון הבשרי מבוסס על עוף, כמו בישראל.
בכל מקום בו הגענו אליו ראינו בעלי חיים משוטטים, לכאורה ללא בעלים, אולם לפי מצבם הגופני, סביר שהם שייכים למישהו.
משפחה של חזירים מפוטמים משתרכת לה לאורך יובלו של נהר, בין דוכנים מזוהמים של שוק בדלהי. עיזים מסתובבות להן בין הרגליים. לפתע פורץ לכביש כמו משום מקום עדר של כ-20 חמורים, עוצר בפתאומיות את התנועה, ומתחיל ללחך עשב בשולי המסלול, כשהמוני האופנוענים עוקפים אותם בזריזות.
בקרן זווית רואים גמל רתום למרכבה, ממתין להסיע אנשים לחפצם. וכלבים, המוני כלבים בכל מקום. אלפים על אלפים מהם משוטטים בין נחילי האדם. שמתי לב כי הכלבים בעיר הבירה דלהי נראים מזי רעב, דלים, פרוותם מדובללת ומוכת גרב, . כולם נראים כשייכים לאותו גזע, מעין גרסה הודית של הכלב הכנעני שלנו.
הכלבים המשוטטים בצפון הודו לעומת זאת, נראים שמנים ושבעים, פרוותם סמיכה ובוהקת. לא הבחנתי בתוקפנות של כלבים משוטטים אלה, והם מסתובבים בין רגלי האנשים, ותופסים תנומה בין גלגלי המשאיות כדבר רגיל ומובן מאליו.
לא ראיתי כלל חתולים בהודו. את מקומם של החתולים תופסים הקופים. הם נמצאים בכל מקום, אפילו על בנייני הממשלה, העירייה ובית הנשיא.
אם ברחובות ערינו כאן בישראל רואים דרורים לרוב, המקבילה ההודית שלהם הינם הסנאים, הנמצאים למעשה בכל מקום.
יחד איתם נמצאות לרוב גם המאיינות ההודיות, אשר לצערנו הובאו ארצה לפני מספר שנים ומהוות היום "מין פולש" בישראל שנזקו רב.
עיר הבירה דלהי נמצאת כרגע בעיצומה של קדחת שיפוצים כוללת, לקראת משחקי הקומונוולט שיתקיימו בה בעוד כחודשיים.
כל העיר הפוכה לגמרי, ובנוסף ללחות ולסירחון הרגילים, יש גם אבק ופיח של שיפוצים בכל מקום, המקשה על הנשימה.
אולם בכל הכאוס הזה, מעניין היה לראות שההודים משתמשים גם ב"פיל עבודה" לצורך העברת צינורות והנחת תשתיות ברזל ובטון. באמצע העיר השוקקת והדחוסה, מתנהל לו פיל במתינות לאיטו, וכל המשאיות והריקשות מפנות לו מקום בכבוד רב...
על התמונה הסוריאליסטית הזו מנצחים מלמעלה מאות ואלפי עופות טרף, דיות עד כמה שהצלחתי לאבחן. שמיה של עיר הבירה מלאים בדיות, עיטים וקאקים, הצופים מטה ממרומי מעופם על גלי הטרמיקות העולים מן האספלט והאדמה המהבילים והם ניזונים מהפגרים הרבים ומהאשפה המתגוללת בכל מקום.
אני חייב לציין כי אחד הדברים שזעזעו אותי ביותר בהודו, היה הביקור בשני בתי חולים. מתן צריך היה לקבל חיסון, שלא הספיק לקבל בארץ, ונאלצנו לפיכך לבקר בבתי חולים בהודו. מה אגיד לכם, אם בעלי חיים בישראל היו מוחזקים במבנים דומים לבתי החולים לבני אדם בהודו, הייתי אני והארגונים למען בעלי חיים מקימים קול צעקה ובצדק רב.
פאר הרפואה ההודית שוכן בתוך מבנים מזוהמים, שחורים מאבק ולכלוך שלא קורצפו שנים, חולים שוכבים בזוהמה דביקה על מיטות ואלונקות שהוצאו משימוש בעולם המערבי לפני כ-50 שנה, קרובי משפחה ומבקרים מתגוללים במסדרונות על מזרונים מלוכלכים, ובין החולים והמבקרים מסתובבים קופים וחוטפים מכל הבא ליד.
ואגב כך, יצא לי לראות בכל זאת בדלהי, בית חולים וטרינרי, וכן גם ראיתי באמצע השוק ההומה, מרפאה לציפורים עם שלט מאיר עיניים "BIRDS HOSPITAL" .
כמו כן ראיתי באמצע הדרך בין דלהי לצ'אנדיגר בצפון, מכלאת ענק ופנסיון לכלבים.
לא ראיתי בשום מקום שלט של מרפאה וטרינרית, בוודאי לא בתדירות אותה רואים בביקור בערים מערביות כגון רומא או פאריז, או כמובן בישראל. מעטות מאד הפעמים שראיתי הודי הולך עם כלב רתום לקולר ורצועה, אולם באותן פעמים שכן ראיתי, מדובר היה בכלבים גזעיים, זאב, גולדן רטריבר, דאקל וטרייר, וניכר היה שהם מטופחים ונהנים מבריאות טובה.
יש בהודו גם מראות מעודנים למרהיבים להפליא.
בצפון הודו, בהרי ההימלאיה, שולט אקלים אירופאי למדי. עצי אשוח ואורן מרפדים את מורדות ההרים הנישאים, גבוה מעל העננים. גם כאן יש פרות וג'מוסים בכל מקום והם נראים מפוטמים ושבעים. כאן גם התוודענו לבהמת עבודה נוספת ממשפחת הפריים, היאק, המשמש לסחיבת משאות ותיירים...
כאן, בצפון הודו , גילינו לראשונה את מיודעינו הישראלים, הדרורים, הנראים כאן כציפורים נדירות למדיי.
לכל אלה מכם המתעתדים לבקר בתת היבשת ההודית , יש לציין כמה מילים על חווית הנסיעה בכבישיה. לא הייתי מעז לעולם לנסוע בכבישי הודו בעצמי. בנוסף לעובדה שהם נוסעים משמאל, כיאה למדינה שהייתה תחת שלטון בריטי מעל מאתיים שנה, הרי שההודים נוהגים כמטורפים, בכבישים צרים ומשובשים, בין אם במישורי דלהי, או במרומי הרי ההימלאיה.
הם תמיד דוהרים, בלי לשמור מרחק כלל, עוקפים זה את זה בפראות, ונראה שהם לא שמעו מעולם על מושג שנקרא "שמירת מרחק".
הנהג שהסיע אותנו הסביר לנו כי בכדי לנהוג בהודו אדם צריך 'GOOD BRAKES, GOOD HORN AND GOOD LUCK…" ' ואכן הם משתמשים בצופר כאילו היה חלק מגופם, ולמעשה הם מנהלים תדיר רב שיח בין הנהגים ההודים המורכב מצפירות מחרישות אוזניים בכל שעות היממה.
הפעמים היחידות שבהן ראיתי הודי מאט, היו בכדי לא לפגוע בפרות ההינדיות המהדסות להן בשלווה סטואית בין אלפי המשאיות המעשנות כאילו כל המהומה התחבורתית הזו לא נוגעת להן כלל.
אי אפשר לדבר על הודו בלי להזכיר כי תרבותה ודתה מבוססים על בעלי חיים. למשל הסיפור המוזר בעיניים מערביות, של האל עם ראש הפיל "גאנש".הוא אל האחראי על מכשולים והסרתם וגם על רווחה, שגשוג והצלחה בעבודה. על פי המסורת הוא הבן של האל שיווה ואשתו פרווטי. שיווה מצוייר בד"כ כגבר עם גוף כחול, מכיוון ובעקבות ניסיון הרעלה, הכחיל גופו לנצח...
האל הכל יכול , שיווה, היה נשוי לפרווטי, ולא רצה ילדים. אולם אשתו השתוקקה לילד, ובעת אחד ממסעותיו של בעלה במרחבי היקום שברא, עיצבה אשת האל, את גופו של הילד מהאבק שהסירה מגופה.
בתום עבודת בריאת הילד, חפצה פרווטי לרחוץ את גופה, וביקשה מהילד גאנש להשגיח בכניסה לבית על מנת שאיש לא יפריע לה ויציץ לה בזמן המקלחת.
לצערם של כל הנוגעים בדבר, הקדים שיווה, בעלה של פרווטי, לשוב מסיורו, הוא לא הכיר את הילד אשר לא נתן לו להיכנס לבית והגיב על ידי סטירת לחי כל כך חזקה, שהרגה את הילד והעיפה את ראשו כל כך רחוק שלא נמצא לעולם.
פרווטי המזועזעת יצאה מהמקלחת והודיעה חד משמעית לבעלה כי לא תתנה עימו אהבים עד שלא ישיב לה את בנה יקירה. לאחר שנודע לו כי הילד הוא בנו, חיפש שיווה, יחד עם שאר האלים, ראש חלופי לילד, והודיע לשליחיו לפוץ בכל חלקי הארץ , וכי הראש הראשון שיימצא יוצמד לגופו הערוף של הילד. יצא הגורל והשליחים נתקלו בפיל צעיר גוסס בשולי הדרך.כך קיבל גאנש חיים חדשים עם ראש של פיל, וכפיצוי על הסבל הרב שנגרם לו, הפך לראש משרתיו של האל שיווה.
במקומות רבים בהודו יש מקדשים ותמונות של גאנש. מכיוון ומסורות רבות ואלים רבים "התמזגו" במהלך אלפי שנים זה בזה ולכל אל יש תכונה המייחדת אותו בחפץ המוחזק בידו, נהוג כיום לפסל ולצייר רבים מן האלים, ובהם גם גאנש עם ידיים רבות, כל אחת מחזיקה בחפץ אחר.
דמות מיתית נוספת של "האנומן" הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר במסורת ההינדואית. גופו כשל אדם, פניו פני קוף ומאחוריו משתלשל לו זנב מפואר.
בעקבות התעמקות במיתולוגיה ההודית, ביקרנו במקדש לכבודו של "האנומן" האל הקוף.
מקדש זה , למעשה "גן הקופים" שוכן גבוה מעל העיר שימלה". עיר הררית וקרירה זו שימשה מקור מפלט לאצולה הבריטית ששלטה בהודו בעת עונת המונסונים החמה והמעיקה. יש שם בנייני ממשל ומגורים רבים הנראים כלקוחים ישר מן התקופה הויקטוריאנית בממלכה הבריטית. גם ברחובותיה של עיר לכאורה אירופית זו שולטים הקופים ללא עוררין.
המוני קופים משוטטים בשביליו, חלקם חצופים עד כדי כך שהם חוטפים חפצים מתיירים, משקפיים, טלפונים סלולאריים וארנקים, ולכן כל המבקר במקדש מציידים אותו במקל גדול להבריחם. אנו לשמחתנו לא נתקלנו בתופעות אלה, אולי כי ביקרנו במקדש מוקדם יחסית בבוקר והיינו המבקרים היחידים בו באותה עת, ומתן האכיל את הקופים מכף ידו לשמחתם העצומה והניכרת של שני הצדדים...
תם ונשלם ביקורי בהודו לעת עתה. חזרתי ארצה, ומתן נשאר לעוד תקופה להתענג על נופיה ואתריה של היבשת העצומה הזו. מבחינתי זה היה ספארי מעניין ויוצא דופן בו משולבים לבלי הפרד חייהם של בני אדם ובעלי חיים , בתרבות, בדת , באומנות ובחיי היום יום הלכה למעשה.
|
