"ד"ר ליליאן, אתה חייב לעזור לי, נכנסתי לצרה ואני לא יודע מה לעשות...", הקול בעברה השני של האפרכסת נשמע לחוץ ומודאג. "מה קרה?" שאלתי, "יש לנו גורה מקסימה, קוקר ספניאל מעורבת בצבע דבש בת חודשיים, נתנו לה את כל החיסונים, אולם פתאום התגלתה לה מן פריחה מוזרה על האף, הכול שם מוגלתי ונפוח. זה נראה לנו מעין "חררה של קיץ" אשתי נגעלת מזה נורא, היא מפחדת שזה יעבור לילדים ורוצה שאקח אותה מהר לווטרינר. אתה מוכן לבדוק אותה עכשיו?", "בוודאי", השבתי, "תביאו אותה למרפאה".

תוך מספר דקות עצר טנדר בחריקת בלמים מול המרפאה, ומתוכו יצא מתנשף איש עגלגל במדי צה"ל עם דרגות של רס"ב בחיל החימוש, נושא בידיו את אחת מגורות הכלבים המקסימות ביותר שראיתי מעודי. מסתבר שאת כל החיסונים הם ביצעו במרפאתנו, אולם במקרה תמיד טיפל בה עמית אחר שלנו כך שלא יצא לי לפגוש אותה עד לאותו אירוע.

ובאמת,  בבדיקה גיליתי כי יש לגורה המקסימה נפיחות אקוטית של גשר האף, מעט מוגלתית, וקצת נפיחות של השפה העליונה.

הסברתי ללקוח הנבוך כי זהו מקרה רפואי קל יחסית, מחלת "ילדות" נפוצה למדי שנקראת

Juvenile Pyoderma, מעין דלקת עור של  גורים צעירים אשר נוהגים גם לקרוא לה

"Puppy Strangles", והיא מתאפיינת במעין "פצעי בגרות" בחלק העליון בד"כ של הפרצוף.

לצערי, הסבריי המלומדים נפלו על אוזניים ערלות, האיש ביקש שאטפל בכלבה באשפוז במרפאה, לטענתו אשתו לא מוכנה להכניס את הכלבה הביתה כל עוד היא חולה, היא מפחדת מאד שאותם "פצעי בגרות" כ לביים ידביקו את ארבעת ילדיה...

ניסיתי להסביר לו כי ההבראה הטובה ביותר היא בבית, וכי הטיפול כולל מתן אנטיביוטיקה לפה ומריחת משחות אנטיביוטיות על גשר האף, אולם הוא לא אבה לשמוע, ודרש שנאשפז את הגורה, לאלתר.

בימים הבאים טיפלנו בכלבונת המקסימה כל העובדים במרפאה. תחילה הסרנו בזהירות את שכבת העור המוגלתית שמעל לאף ואז מרחנו בנדיבות משחה מרגיעה. הכלבה קיבלה את הטיפולים המכאיבים באורך רוח פילוסופי משהו, ולא יללה כמו כל גור רגיל במצבה. על אף הכאבים שחוותה, היא ניסתה בכל מאודה ללקק את פרצופינו, עם הבעה טהורה של נשמה טובה וממיסת לב האופיינית כל כך לגורי קוקר.

מעט מעט החלים העור הפגוע, ומתחתיו התפתחה שכבת עור בריאה, שהחלה לצמח פרווה זהובה בהירה.

כעבור שבוע קיבלנו שיחת טלפון מטרידה מאשתו של הלקוח.

מסתבר שעקב החום הרב, החליט האיש לתלות בעצמו מזגן חדש במרומי הקומה השלישית, בלי להיעזר באנשי מקצוע, הוא עלה על סולם עם המנוע הכבד, התהפך אחורה, וריסק בנפילתו את אחת מחוליות הגב.

הוא כרגע שוכב בבית לוינשטיין, וייתכן ויישאר משותק בפלג גופו התחתון, בנסיבות אלה, ד"ר ליליאן,  "אנו נורא מצטערים אולם לא נוכל לקחת חזרה את הכלבה לביתנו, אנא מכם מיצאו לה בית חם ואוהב..." האישה פרצה בבכי קורע לב וניתקה את השיחה.

החזרתי את הגורה למשכנה החמים והבטוח באישפוז תוך שאני חושב איזה תהפוכות מתרחשות בחיים, וכיצד עלילתם עשויה לקבל תפניות כל כך בלתי צפויות.

אותו יום היה ה-30 ליוני, היום האחרון ללימודים לפני חופשת הקיץ. בתום הלימודים, ילדיי הגיעו צוהלים למרפאה להראות לי בגאווה את תעודותיהם.

הם הבחינו בכלבה עם העיניים הממיסות מתבוננת בהם דרך סורגי האשפוז, והתאהבו בה מיידית. בלי לשאול אותי, החליטו פשוט לאמץ אותה לאלתר. לקחו אותה הביתה, ונתנו לה את השם "לאטה".

הכלבה בצבע זהוב מוקה עם כוכב לבן בחזה נראתה להם בצבע "קפה לאטה" וכך החליטו לקרוא לה. הסברתי להם ש"לאטה" באיטלקית זה "חלב" , אולם השם כבר הוחלט ומאז היא לאטה שלנו.

ללאטה היה מזל גדול. היא התלוותה לילדים בכל השתובבויות הקיץ, קפצה איתם לבריכה, שחתה בים, ליקקה שלגונים, ורכבה איתם על אופניים בערסל.

אכן, הצלחתי למלא את הבקשה של בעליה הקודמים, מצאתי לה בית חם ואוהב, הבית שלנו.