דורון היה סטאז'ר אצלנו במרפאה.

הוא למד רפואה וטרינרית בבולוניה שבאיטליה, ובכל חופשה נהג להגיע לביקור בארץ ולבלות חלק ניכר מזמנו בקליניקות שונות של וטרינרים ברחבי הארץ.

אולם מכיוון ומשפחתו מתגוררת בסמוך למרפאה שלנו, את מרבית זמנו הוא בילה אצלנו.

לקראת סוף לימודיו ניכרה עצבנות מה בכל הליכותיו של דורון.

ככל שחלום הווטרינריה הלך להתגשם עם תום לימודיו הרשמיים, במקום לשמוח כמקובל, הבחנתי כי הוא נראה עגמומי ומודאג.

שאלתי אותו כמובן כיצד ייתכן הדבר.

היטב זכורה לי התקופה של סיום לימודי, המלווה בהתרגשות מובנת על כך שהחלום להיות וטרינר הולך להתגשם, ואם כי תקופת הלימודים השאירה את רישומה עליי כאחת החוויות היפות ביותר בימי חיי, בכל זאת שמחנו אני ובני כיתתי לסיים את חוק לימודינו ולהתחיל בחיים עצמאיים כוטרינרים מורשים. 

דורון סיפר לי כי הוא מודאג כיוון שלא ברור לו עתידו המקצועי כאן בישראל.

התחרות בין הוטרינרים היא קשה למדי, נדמה שבכל קרן רחוב יש מרפאה וטרינרית, והסיכויים להוציא פרנסה מהמקצוע נראים קשים יותר מאשר בעשורים הקודמים. 

"...חוץ מזה, אני לבד. חסרה לי חברה נשית. עם כל הלחץ של הבחינות ועבודות הגמר, לא יצאתי לבלות כבר יותר משנתיים, ובגלל שאני כל הזמן על הקו ישראל-איטליה, לא הצלחתי למסד קשר זוגי לאורך תקופה ארוכה.

"תאמין לי ד"ר ליליאן, אני רואה את כל החתיכות שנכנסות אליך למרפאה,ואני משתגע, אני מת להתחיל עם אחת מהן, אולם אני מתבייש, וגם יודע שעוד כמה ימים אני טס שוב אז מה יצא לי מזה...?

"הינה, למשל, עכשיו נכנסה למרפאה חתיכה מדהימה, ואני לא יודע מה לעשות..."

העפתי מבט מהיר לחדר הקבלה והפטרתי בחיוך: "זאת אשתי..."

דורון כמעט התעלף שם ממש מולי מעבר לשולחן הניתוחים...

"אתה רואה"  , הוא אמר לי, "איזה עתיד מחכה לי כאן בישראל, בלי עבודה, בלי משפחה, בלי דירה?"

 חששתי באמת שתיכף אתחיל גם אני לבכות יחד איתו על מר גורלו.

שלפתי שטר כסף מכיסי ושלחתי אותו להביא פיצה גדולה מהפיצרייה בקצה הרחוב, הרי אין כמו אוכל איטלקי לרומם את מצב הרוח.

דקה לאחר שדורון יצא, נכנסה למרפאה בחורה יפהפייה, מחזיקה גור דלמטי מקסים בזרועותיה.

בדקתי את הגור ביסודיות, ולאחר שוידאתי כי הוא בריא, התפניתי למספר דקות בכדי לפתוח לה תיק חדש בתוכנת המרפאה שבמחשב.

נתתי לבחורה חוברת הסבר לטיפול בגורים, והתחלתי להרצות לה את משנתי בכל הקשור לגידול גור כלבים בשנת חייו הראשונה.

אני עושה זאת כבר עשרים שנה, ואף פעם לא משתעמם או חלילה מתעייף מהסברים אלה.

זו כבר משנה סדורה למדי, ואני מעביר אותה בשטף וברצף.

לאחר ההרצאה המקדימה, העליתי שוב את הכלבלב על שולחן הנירוסטה, והתכוננתי לתת לו את החיסון הראשון.

אז נכנס דורון למרפאה, נושא את מגש הפיצה המהביל בידיו.

הבחורה הסתכלה עליו, הוא הסתכל עליה, ונראה היה כאילו זיק של חשמל עבר באוויר!

בתחילה היא חשבה שמדובר בשליח מהפיצרייה, אולם כאשר דורון לבש את חלוק המרפאה שלי, הפנתה אליי מבט שואל...

הסברתי לה תוך כדי הזרקת החיסון כי דורון הוא סטודנט לווטרינריה.

תוך חמש דקות שקעו שניהם בשיחה ערה, ואני נשכחתי והתפוגגתי לי ברקע...

יצא הגורל, ומייד אחר כך הובאה למרפאתנו גדייה קטנה וחולנית מאחת מפינות החי שבסביבה.

זו הייתה גדייה בת כחודשיים עם סימנים נוירולוגיים קשים.הגדייה צרחה מדי כמה שניות, צווארה וראשה מקושתים קשות כלפי מעלה, הרגליים הקדמיות מתוחות וקשיחות, ובפניה עוויתות טטאניות של הלחי בצד ימין. 

דורון התפנה לעזור לי בטיפול, ותוך כדי כך שאלתי אותו מה לדעתו קרה כאן. למזלו, עקב העובדה שהוא נמצא בתקופת בחינות, כל החומר של טיפול בעיזים היה טרי לו בראש ( בכלל אצל סטודנטים נמצא ה"פיק" של הידע), והוא התחיל לפרט את הסיבות לעוויתות טטאניות בעיזים, מזיהומים בקטריאליים ועד גידולים במוח.

כל אותו הזמן הבחורה תלתה בו עיניים מעריצות... 

עקב העובדה  שהגדייה הקטנה לא קיבלה מעולם שום חיסון, ובגלל העוויתות בפנים, הנחתי כי מדובר במחלת הטטנוס.

הגדייה קיבלה מייד דולסטין (מורפין) + ואליום לשריר, חוברה לאינפוזיה IV, קיבלה 500 מ"ג אוגמנטין IV, 2 CC שפע ויט SC, ואמפולה דקסאמטאזון בהזלפה איטית לווריד. 

אשפזנו את הגדייה במרפאה, ודורון התנדב להשגיח עליה בעת ההתעוררות.

הוא גרר שני כיסאות לחדר האשפוז, התיישב באחד מהם והבחורה בשני עם גור הדלמטי בחיקה, ומבע חולמני בעיניה, כך השארתי אותם שם כשדורון מלהג ומפליג בסיפוריו על החוויות של סטודנט ישראלי  לווטרינריה באיטליה.

סופו של הסיפור ממש כמו באגדות.

תוך שלושה חודשים דורון וריקי נישאו, הוא סיים את לימודיו באיטליה בהצלחה, ותקופת מה אחר כך  עבר את בחינות ההסמכה הישראליות.

אביה של ריקי קנה להם בית בעיר גדולה בסמוך לירושלים, בצמוד אליו הוקמה מרפאה וטרינרית צנועה אך משוכללת, ובנוסף לכל זה דורון גם קיבל מישרה של וטרינר הבית וחוקר באוניברסיטה.

כיום הם מחכים ללידת בנם השני.

לפני מספר ימים שלחתי לדורון מייל ושאלתי אותו האם בימיו כסטודנט הוא האמין שסיפורו האישי יהיה שילוב של סינדרלה עם הברווזון המכוער שבסוף הפך לברבור נאה, והוא השיב לי במייל כי אל לנו לשכוח את תפקידה של העז בסיפור שלו...