רוזי הינה כלבת פינצ'ר מעורבת שחורה וקטנה, בת 9 שנים, חביבה להפליא, בדרך כלל בריאה לחלוטין, ושייכת לגב' רוזה, אישה ערירית בת 84, ניצולת שואה מהונגריה, המבקרת במרפאתנו מדי יום ביומו, באדיקות ראויה לציון.

הגב' הופיעה על סף המרפאה לפני כעשור, הציגה את עצמה ואת כלבתה המעוקרת, המחוסנת והמטופלת, ואמרה כי שמעה עלינו טובות והיא מעוניינת להימנות עם לקוחותינו.

תדיר היא סוחבת אחריה עגלת שוק מבד על גלגלים (חמי אריה ז"ל נהג לקרוא לעגלה כזו "טרקטור" כשהוא יצא איתה לקניות בשוק הכרמל), בתוכה שוכבת רוזי בנוחיות, בידה האחרת מקל הליכה, והיא תמיד נעולה בנעלי אדידס לבנות ובוהקות. 

מדי יום ביומו אני מבצע בכלבה בדיקה קלינית מקיפה, כולל טמפרטורה , אסקולטאציה עם סטטוסקופ וכל מה שקשור בכך.

ברור לי לחלוטין שזה חסר טעם כיוון שהכלבונת בריאה לחלוטין, אולם זה נעשה לכבודה של רוזה, הרואה בביקור אצלי במרפאה את אחד משיאיו של היום שלה.

תוך כדי הבדיקה היא מספרת לי על חייה, על בדידותה, על ההתעמרות בה לדבריה במוסדות שונים ובראשם קופ"ח כמובן, והיא כל הזמן טוענת ש"...חבל שבקופת חולים לא מטפלים בי כמו שאתה מטפל ברוזי שלי..." 

זו אחת הכלבות המקבלות את כל החיסונים והתילועים האפשריים בזמן במדויק, מקבלת מזון משובח, ציפורניה גזוזות למשעי, אוזניה נקיות כמו של תינוק שכרגע נולד, וכללית היא בהחלט כלבה ברת מזל ביותר. 

גב' רוזה מתרעמת כל יום על שאיני גובה ממנה כסף, ואכן, אני מסביר לה כי רק בעת חיסון או תילוע ממשיים אני גובה ממנה כסף, אין טעם לגבות ממנה מחיר על בדיקה יומיומית פשוטה, אבל מדי פעם בכל זאת היא משאירה על השולחן ליד המחשב שטר של 20 ₪ ויוצאת מהמרפאה עם הבעה מרוצה ביותר על פניה. 

על אף העובדה שביקוריה התכופים של רוזי במרפאתנו מהווה אתנחתא מחויכת בשגרת חיינו, מדי פעם עולה החשש במוחי מפני תסמונת ה"זאב זאב..." ,דהיינו, אני חושש שמא אפספס משהו, ובפעם היחידה שרוזי תהייה באמת חולה  אהיה שאנן , ולא אאבחן את המצב לאשורו. 

ואכן השבוע זה כמעט קרה. 

רוזה שוב הביאה את רוזי למרפאתי בתואנה שהיא שוב מסרבת לאכול. אומנם היא אוכלת מילקי, אך לא נוגעת במזונה הרגיל. בדקתי כהרגלי את הכלבה, וכמו תמיד לא מצאתי דבר.

הוכחתי את רוזה על שהיא מפנקת את הכלבה עם מילקי במקום עם מזון כלבים, אך לא יכולתי להסתיר את החיוך מפניי.

אולם, בכל זאת דבר מה הציק לי. משהו במבע פניה של הכלבה לא נראה לי כתמול שלשום. חשבתי לפטור את כל העניין בלא כלום, בסופו של דבר,כמה כבר אפשר להתרשם מהבעת פנים של כלבה מפונקת, כאשר כל הסימנים הקליניים והמדעיים בבדיקה פיסיקלית פשוטה ויומיומית מראים כי הכלבה בריאה לחלוטין. 

הפעם ביקשתי מהגברת החביבה שתאפשר לי לקחת דם מהכלבה ולשלוח אותו לבדיקת מעבדה.

כבמטה קסם נמחק החיוך מפניה של רוזי, והיא התחילה מייד לבכות ולייבב.

הופתעתי מתגובה זו ושאלתי לפשרה...אם צריך כבר בדיקת דם , בטוח רוזי הולכת למות..., אם היא תמות, גם אני אמות יחד איתה..., אם יקרה משהו לרוזי שלי אני לא אוכל בשום אופן להמשיך לחיות... היא הסיבה לכך שאני בכלל קמה כל בוקר ושורדת עוד יום ועוד יום, בלעדיה אין לי חיים... 

הושבתי לאלתר את רוזה הנסערת, והסברתי לה בעדינות כי אני לא חושב שהכלבה חולה, להיפך, היא נראית לי על פניה ככלבה בריאה לחלוטין, אולם יש גבול למה שרופא יכול לאבחן ללא אמצעי מעבדה, ואני רוצה לקחת דם רק בשביל השקט הנפשי שלי, וגם כי בכלבה בת 10 שנים כדאי מעת לעת לעשות בדיקה גופנית מקיפה, ממש כפי שאנשים מבוגרים עושים בדיקות תקופתיות בקופ"ח, או במכון מור.

רוזה שמעה את מילות הקסם "מכון מור" ונרגעה לאלתר.

בבקשה , ד"ר ליליאן, קח כמה דם שאתה רוצה, יעלה כמה שיעלה..., הוציאה חבילה גדולה של שטרות מעוכים מארנקה, והושיטה לי מלא החופן.

קילפתי מהערימה את הסכום המדוייק שיישלח למעבדה, ואת היתר קיפלתי בקפידה והחזרתי לה לתוך הארנק. 

לקחתי לכלבה דם מהווריד ברגל, שילחתי את השתיים לדרכן, והתפניתי לטפל ביתר הלקוחות הממתינים. 

למחרת בבוקר קיבלתי למייל את תוצאות המעבדה של רוזי. לתדהמתי, הן לא היו כל כך טובות. ניכרה עלייה משמעותית בכמות תאי הדם הלבנים, האנזים אלקליין פוספטאז היה בכמות גבוהה ביותר, ורמת הגלובולינים הייתה גבוהה מאד.

הרמתי טלפון למומחים שבמעבדה, והתייעצתי עימם לגבי הממצאים החמורים. תוך כדי דיון באבחנה המבדלת עלו 3 אופציות: פיומטרה (דלקת רחם חריפה), גידול סרטני, או מחלה היאטרוגנית הנגרמת עקב מתן עודף סטרואידים ע"י הוטרינר. 

את נושא הטיפול התרופתי המוגזם שללתי לאלתר, אמנם בחשש מה, אולם הייתי סמוך ובטוח כי לא נתתי מעולם לכלבה זו קורטיזון שלא לצורך, בוודאי שלא בכמויות ובתדירות הנדרשים בכדי לגרום לבדיקת הדם להיראות כך.

אולם בכל זאת התגנב חשש לליבי, שמא אני בסופו של דבר אשם במצבה של רוזי... 

את נושא הדלקת ברחם שללנו לאלתר שהרי כבר בתחילת דרכנו רוזה סיפרה לי שהכלבה עוקרה ע"י וטרינר אחר, והיא רשומה במחשב של משרד החקלאות כמעוקרת, ומאז ומעולם היא משלמת אגרת כלבת לכלבה מעוקרת.

לפיכך נותרנו רק עם האבחנה המבעיתה, רוזי חולה בסרטן חמור.לא ידעתי איך לספר את הבשורה הקשה לרוזה המודאגת. לפיכך החלטנו יחד לבצע גם בדיקת אולטראסאונד בכדי לראות היכן ממוקם הגידול הסרטני בגופה, ולתת לבעלים תמונה מדוייקת של המצב ומהי הפרוגנוזה המשוערת. 

טלפנו לרוזה לביתה ותיאמנו עימה לבוא ביום ראשון, לביקורת ולהדמייה, והיא הסכימה ברצון רב. ביום המיועד היגיע רוזה עם כלבתה והתיישבה בסמוך למרפאה כבר בשבע וחצי בבוקר, אף על פי שהמרפאה נפתחת בשעה עשר והתור נקבע ל11... 

תוך כמה דקות מתחילת הבדיקה, קבע הוטרינר המומחה להדמייה כי מדובר בפיומטרה קשה ביותר... עמדנו כולנו המומים...., מה פתאום דלקת רחם? הרי הכלבה מעוקרת מזה שנים רבות? בכל זאת, עם ממצאים כאלה אי אפשר להתווכח.אמנם הוקל לי שלא מדובר בגידול סרטני, אולם המצב נראה חמור מאד.

החלטתי לברר פרשה מוזרה זו יותר מאוחר, ולעת עתה הכנסתי את הכלבה לניתוח מיידי.ואכן, כאשר פתחתי את ביטנה, לא היה מקום לספק. רחם ענקית, מלאה במוגלה, גדולה כמעט כגודל הכלבונת הקטנה, קידמה את פניי. 

הסרתי מייד את האבר המבעית והחולה, והכלבה הצטמצמה בחצי כבמטה קסם. היא ממש התרוקנה כמו בלון נפוח שכל האוויר יוצא ממנו בבת אחת.

לאחר שהניתוח הסתיים, בעת שהשגחתי על הכלבה המתעוררת לאיטה,  ניסיתי לשוחח בעדינות עם רוזה, הכיצד זה כלבתה לא מעוקרת כלל.

היא בכלל לא הבינה כל כך מה אני שואל אותה.

שאלתי מי היה הווטרינר שטיפל בה לפניי. הסתבר לאחר בירור כי היא קבעה עימו מועד לעיקור , אולם מעולם לא הגיע לניתוח. כך קרה שהיא דמיינה שכלבתה עוקרה, כשלמעשה הכלבה מעולם לא נותחה.

לפלא היה בעיניי סיפור זה כיוון שהכלבה מעולם לא הראתה סימני ייחום, וכל הליכותיה כל השנים היו כשל כלבה מעוקרת לכל דבר ועניין... למעשה, ללא בדיקת הדם והאולטרא סאונד לא היינו מנחשים לעולם כי משהו לא בסדר עם הכלבה הזו, ולפי מצב הרחם, למעשה הצלנו את חייה ברגע האחרון ממש. 

ועוד ספיח לפרשה מוזרה זו. נקבתי את שכרי עבור הניתוח, ורוזי נתנה לי את הסכום ללא הנד עפעף.אחרי שעתיים היא חזרה למרפאה והביאה לי את אותו סכום שוב. הסברתי לה בעדינות כי היא כבר שילמה לי אולם היא לא אבתה לשמוע.גלגלתי את הכסף ותחבתי לה אותו בהיחבא שוב לארנקה.אחרי שעתיים נוספות היא שוב חזרה על עצמה, והביאה לי בשלישית את אותו סכום של כסף, והפעם השמתי את עצמי סופר, וברגע שהסבה את מבטה החזרתי לה את הסכום לארנק.למחרת הביאה רוזה את רוזי לביקורת, ושוב הוציאה חופן שטרות, פעם רביעית בכדי לשלם לי את שכרי...הסברתי לה בעדינות אם כי בתקיפות כי שכרי כבר שולם , ושלא תדאג, היא לא חייבת לי דבר וחצי דבר.

אחרי שעה, התקשרה אליי רוזה למרפאה, ואמרה לי : "ד"ר, תגיד לי כמה אני משלמת לך... אני הולכת לבנק להביא לך את הכסף, מה שמגיע מגיע... 

סופו של דבר, היום התקשרה אליי רוזה ותיאמה עימי לבוא בעוד יומיים להוצאת התפרים.היא מדווחת שהכלבה מאושרת ובריאה, אוכלת ושותה היטב, ולמעשה היא שוב מתפקדת כגורה צעירה ולא ככלבה מבוגרת. אני מאד מקווה שהיא לא תרצה לשלם לי שוב...סיפור זה הזכיר לי שוב את המשפט הראשון אותו למדנו בפקולטה לווטרינריה:In veterinary medicine the unexpected is the most expected!!!