çæåø ìãó äáéú
 


טור אישי חלק יד' – כלבי נחייה לעיוורים

 

בתקופה בה למדתי באונ' ת"א, לקראת סיום התואר הראשון בשנת הלימודים השלישית, היה צורך להגיש שתי עבודות סמינריוניות לסיכום ה BSC .

באותה עת, כללה הפקולטה למדעי החיים 4 מגמות: זואולוגיה, בוטניקה, ביוכימיה וביולוגיה מולקולארית. כל סטודנט היה צריך לבחור בשתיים מתוך מגמות אלו ולהגיש עבודה בהתאם.

קיבלנו מכל מרכז מגמה רשימה של כ-200 נושאים, מתוכם היינו צריכים לבחור את נושא העבודה.

אני בחרתי מראש לעסוק בזואולוגיה ובבוטניקה.

במשך התואר הראשון עבדתי כעוזר מחקר של פרופ' יוסי טרקל מהמחלקה לזואולוגיה ופרופ' יקי פרידמן מהמחלקה לבוטניקה בתחום האתנו-פרמקולוגיה, בבדיקה של "תרופות סבתא" ממגזרים שונים, האם יש בהן ממש.

אני למשל בדקתי השפעה של צמחי מדבר על רבייה ביונקים, ולפיכך העבודה הסמינריונית שלי עסקה בתחום זה, שהיה בעצם שילוב של בוטניקה ובעלי חיים.

בתחום הזואולוגיה נתקלתי בבעיה כיוון שאף אחד משלל הנושאים המוצעים לא משך את ליבי ולא עניין אותי לחקור אותו.

באחד הימים, ירדתי מהאוטובוס בכניסה לאוניברסיטה ברחוב איינשטיין ברמת אביב, והבחנתי בערימה של ספרים שהייתה מונחת בסמוך לשער האוניברסיטה, בהמתנה לפינוי של משאית הזבל העירונית.

מסתבר שהספרייה האוניברסיטאית עשתה "ביעור חמץ", והשליכה כרכים פגומים רבים.

בסמוך לראש הערימה הבחנתי בספר קטן, פתוח במרכזו, ובו תמונה של איש עם כלב זאב. הדף התנפנף ברוח החזקה ועמד להיתלש.

ניגשתי לערימה ושלפתי ממנה את הספרון.

הסתבר לי שזה היה ספר ישן על חלוצי מאלפי הכלבים בישראל בשנות טרום המדינה ובראשיתה.

לקחתי את הספר עימי, ובהפסקה הבאה בלימודים השתרעתי על הדשא ועיינתי בו ביסודיות.

שמרתי את הספר אצלי שנים רבות אחר כך , אולם לצערי הלוויתי אותו לידיד לפני מספר שנים, ומאז אבדו עקבותיו. ( אם מישהו מן הקוראים במקרה מחזיק בו , אבקשכם להחזירו אלי בהקדם...)

הספר עסק בבני זוג מופלאים, רודולף ורודולפינה מנצ'ל, אשר עסקו בגרמניה באילוף כלבים ובחקר הפסיכולוגיה וההתנהגות של בעלי חיים בכלל, וכלביים בפרט.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, סופר שם שפרופ' רודולפינה מנצ'ל  הייתה היהודייה היחידה אי פעם שקיבלה אות הערכה על עבודתה מן המשטר הנאצי!

לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה הספיקו בני הזוג לעלות ארצה, ועסקו באילוף כלבים מקצועני עבור ארגון "ההגנה".

 

בשנות ה-50 הם הקימו באזור הקריות סמוך לחיפה בית ספר לכלבי נחייה לעיוורים.

מ- 1953 ועד 1970 הכשירה דר' רודולפינה מנצל, פסיכולוגית ומאמנת כלבים, כלבי נחיה במטרה לעזור לעיוורים בארץ לשפר את ניידותם ולנהל חיים נורמאליים ככל האפשר. כאשר נפטרה, לא נמצא איש שימשיך בפועלה. ישראל נותרה ללא כל מרכז לאימון כלבי נחיה, אך עם הרבה עיוורים, אזרחים ונפגעי צה"ל. את הבעיה פתרו, במידה מסוימת, ע"י שליחת ישראלים עיוורים למרכזים כאלה בחו"ל.

אך היה זה פתרון חלקי בלבד. מיתרון זה יכלו ליהנות רק עיוורים שמצבם הגופני טוב, ששליטתם באנגלית שוטפת, ושיכלו לעזוב את משפחותיהם לתקופה בת חודש ימים ויותר. רבים, שלא ענו על הדרישות הנ"ל, נשארו מאחור. אפילו ברי המזל שקיבלו בחו"ל כלב נחיה, גילו שזה לא היה המענה האידיאלי לצורכיהם: אם בשלב מאוחר יותר התעוררה בעיה כלשהי עם הכלב, לא היה להם לאן לפנות.

 

לאחר שקראתי את הספר עד תומו, הושפעתי ממנו עמוקות, פניתי לפרופ' היינריך מנדלסון הדגול, ראש וראשון למורי הזואולוגיה העבריים בארץ ישראל באותה עת, ומי שהיה אביהם הרוחני של כל המרצים שלי לזואולוגיה, וביקשתי ממנו לעשות עבודת מחקר בתחום אילוף כלבי נחייה לעיוורים.

הוא ביקש מעט זמן למחשבה, ולפיכך קבענו שניפגש בערב בגן הזואולוגי של האוניברסיטה.

בזמן הפגישה טיילנו בין כלובי הדורסים ואני סיפרתי לו כי בכוונתי ללמוד וטרינריה בתום התואר הראשון, בחו"ל או בארץ.

הוא סיפר לי כי בצעירותו למד רפואה וזואולוגיה בגרמניה, אז לימודי הווטרינריה לא נפרדו מלימודי הרפואה, ורק בתום הלימודים אנשים למדו וטרינריה כהתמחות ברפואה.

לפיכך הוא עצמו חשב לעסוק ברפואה וטרינרית בישראל בראשית שנות השלושים, עם הגיעו לפלשתינה.

כבר אז אמרו לו כי אין פרנסה במקצוע זה בארץ...

הסתדרות הרופאים הוטרינריים בארץ ישראל מנתה אז 6 וטרינרים בלבד (!), והם הגנו בקנאות רבה על משלח ידם, ולא אבו כנראה לשלב מצטרפים חדשים לגילדה ( לא הרבה השתנה בתחום ב-70 השנים האחרונות...)

לפיכך, פרופ' מנדלסון הצעיר החל לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולעסוק במחקרים זואולוגיים. הוא היה בין המקימים של הגן הזואולוגי באבו-כביר, שהיווה את התשתית להקמתה של אוניברסיטת תל אביב כולה.

פרופ' מנדלסון סיפר לי ,בחיוך, אנקדוטה מחייו בשנותיו הראשונות בארץ: הוא שוטט ברחוב אלנבי בת"א ולפתע ראה שלט על מסעדת פועלים: "... כאן מוגש צלי ארנבת...", הוא הרגיש כיצד פיו מתמלא ריר בזוכרו את הטעם ממולדתו, גרמניה. הוא נכנס ללא שהיות מסעדה והזמין את המנה, אף על פי שסבל מחסרון כיס באותה עת. אולם כאשר הוגשה לו הארוחה, בשר יחד עם עצמות, הוא ספר את חוליות עמוד השדרה, והסתבר לו שהגישו לו חתול במקום ארנבת...!

הוא יצא משם ללא אומר ודברים, ולא נכנס יותר לעולם למסעדה זו.

בכל אופן, בקשר לסיבה העיקרית לפגישתנו, אמר לי הפרופסור הנכבד, כי הוא התייעץ עם הנהלת הפקולטה והוחלט, לפנים משורת הדין לאפשר לי לעשות עבודה בנושא שלא כלול ברשימה המוצעת, אלא שעלי להבין כי אין כל ידע בנושא אילוף כלבי נחייה לעיוורים בישראל , ולפיכך לא אוכל להיעזר באמצעי הלימוד המקובלים, ויהיה עליי להשיג את החומר הרלבנטי בכוחות עצמי.

הסכמתי לתנאים אלה, ולמחרת התחלתי במאמצים לביצוע המטלה. מדובר להזכירכם בתקופה ללא אינטרנט.

 לפיכך פניתי בתחילה למספר שגרירויות של מדינות שונות כגון ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה דרום אפריקה ואחרות, קיבלתי מהם כתובות של בתי ספר לכלבי נחייה לעיוורים ושל עמותות וארגונים שונים בחו"ל העוסקים בתחום. כתבתי לכולם מכתב אחיד בו ביקשתי חומר כתוב עבור עבודת הסמינריון שלי.

בזמן שהמתנתי לקבלת התשובות ,  ראיינתי אנשים עיוורים שאת כתובותיהם קיבלתי ממשרד הביטחון.

זכורה לי פגישה מרגשת במיוחד עם גב' תמר מנדלסון, עיוורת שהתגוררה בסמוך לנמל ת"א. היא קיבלה אותי בלבביות במשך מספר פגישות בביתה הקטן. נגעה לליבי העובדה שביתה תמיד היה שרוי בעלטה, כמו כן היה לה מכשיר רדיו מיוחד אשר שידר את שידורי הטלביזיה הישראלית, רדיו זה לא הפסיק מעולם לפעול. ממנה למדתי כיצד עיוור חי בעולם של פקוחי עיניים, ומה ההבדל בין אדם שנולד עיוור לבין אדם שהתעוור במהלך חייו. כמו כן היא הסבירה לי בפרוטרוט מה היתרונות והחסרונות שבהליכה עם מקל עיוורים לעומת עם כלב נחייה.

באותה התקופה נתקלתי גם בספר מקסים, "האיש עם הכלבה הלבנה" של שמעון ענתבי, ישראלי אשר פירט בספר את חוויותיו כעיוור הנעזר בכלבת נחייה.

לאחר מספר שבועות מורטי עצבים, התחלתי לקבל מכתבי תשובה מהמוסדות השונים אליהם פניתי. מרביתם השיבו את פניי ריקם, וטענו כי אם ברצוני לחקור את התחום, עליי להגיע , על חשבוני, אליהם, ולראיין אותם אישית.

חשבתי לבקש מפרופסור מנדלסון שהאוניברסיטה תממן את נסיעת המחקר שלי לחו"ל, אולם למזלי לא ביטאתי את מחשבותיי אלו בקול רם...

עד שלבסוף הגיעה אליי במפתיע הודעה לאקונית מדואר ישראל שממתינה לי חבילה גדולה בסניף המרכזי.

מכיוון והשולח לא היה ידוע, ביקשו ממני להגיע ולהזדהות בעת קבלת החבילה מסיבות ביטחוניות.

בהגיעי לשם הסתבר לי כי קיבלתי ספר עב כרס מבית ספר לאילוף כלבי נחייה בקליפורניה, אליו היה מוצמד מכתב לבבי של מנהל בית הספר.

הוא כתב לי במכתבו כי התרגש לשמוע שסטודנט ישראלי מעוניין לעשות עבודה בנושא זה, ולכן הוא שלח לי את הספר, אולם ביקש ממני בכל לשון של בקשה להחזיר לו את הספר בהקדם, שכן היה לו רק עותק אחד ממנו, והמהדורה הייתה מוגבלת ומועטה.

כל אותו הלילה, ובימים ובלילות שלאחריו, סיכמתי בקדחתנות את מרבית הפרקים בספר. לא עלה על דעתי לצלם את כל הספר שכן כאמור זה היה עותק עב כרס במיוחד, ותקציבי האישי לא אפשר לי מבצע כלכלי שכזה.

עם זאת , ידעתי כי בעת הגשת עבודה סמינריונית, בכל נושא שהוא, על הסטודנט להציג את העבודה לפני ועדה המורכבת ממספר פרופסורים של הפקולטה, ומכיוון שכאמור נושא כלבי הנחייה לעיוורים לא היה ידוע כלל בארץ, רציתי מאד לצלם לפחות את התמונות המרהיבות שהופיעו בספר.

מכיוון שהייתי אמור להציג את התמונות לפני הוועדה, לא הסתפקתי בצילום התמונות, אלא רציתי גם לצלם אותם על שקף.

הבעיה הייתה שבאותה תקופה בישראל, הייתה רק מכונה אחת כזו בכל הארץ המסוגלת לצלם שקף מתוך ספר. (לא להאמין שהיום ניתן לבצע זאת בכל מדפסת ביתית פשוטה, אולם אז זה היה מבצע פירוטכני מורכב!)

פניתי שוב לפרופ' מנדלסון, והוא הפעיל את קשריו, ואפשר לי לצלם את השקפים באוניברסיטה העברית שבירושלים.

נסעתי לשם במיוחד, וביליתי יום שלם בצילום ושיכפול, שכן הצילום של כל דף לקח כחצי שעה! עד היום אני שומר את השקפים האלה, ומראה אותם מדי פעם בפורומים השונים בהם אני מלמד.

לבסוף סיכמתי בכתב יד את כל הדרוש סיכום מתוך הספר, ושלחתי אותו בחזרה לקליפורניה עם מכתב תודה חם, ובצרוף מתנה קטנה מארץ הקודש.

כמו כן סיכמתי את כל הראיונות עם העיוורים אותם ראיינתי בארץ, ועם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום, ופניתי למזכירות הפקולטה בכדי לברר מתי אני צריך להגיש את העבודה.

מסיבות ביורוקרטיות שונות, נתבקשתי להרצות על עבודתי, לפני שאני מגיש את העבודה בכתב, כנהוג.

ביום המיועד למפגש עם חברי הוועדה, הגעתי לפקולטה, חגיגי, נרגש ומעט לחוץ.

כאשר הגעתי לחדר הוועדה, היה פתק קטן צמוד לדלת, שמושב הוועדה עבר לאודיטוריום.

זה התמיהה אותי מעט, אולם לא הקדשתי לזה מחשבה נוספת, ופניתי למעלית לרדת לאודיטוריום.

בהגיעי לשם חשכו עיניי, במקום 2-3 פרופסורים, ראיתי אולם מלא מפה לפה, כל תלמידי הפקולטה באו לשמוע את ההרצאה שלי על כלבי הנחייה, ואיתם גם כל סגל הפקולטה, מכל המגמות!

בתחילה חשבתי ברצינות לנוס על נפשי כל עוד רוחי בי, ברכיי פקו, הרגשתי גוש חוסם בגרון, והייתי בטוח שבשום הון שבעולם לא אהיה מסוגל לדבר לפני כל כך הרבה אנשים בבת אחת, בפעם הראשונה בחיי...

לפני שהספקתי לממש את הפנטזיה על המנוסה המפוארת, הגיעה פרופסור מנדלסון מאחורי, הניח יד מנחמת על כתפיי, והוביל אותי בעדינות לכיוון הפודיום.

הוא דאג לכך שכל הציוד, כולל מקרן השקפים יועבר לאודיטוריום.

התחלתי את ההרצאה. מהר מאד הושלך הס באולם, וכל הקהל הרב עקב אחרי הדברים והשקפים שתיארו צעד אחרי צעד את כל הפרוצדורה של הכשרת כלב נחייה לעיוור: מרגע הלידה, בדיקת השגר, בחירת הגורים הנבחרים, האימוץ ע"י משפחות אומנה, האילוף מגיל חצי שנה של אלו ששרדו את "קורס הטיס של הכלבים", החשיבות של סירוס ועיקור של כלבים בכלל ושל כלבי נחייה לעיוורים בפרט, האילוף הייעודי, ההכנה של העיוורים לקראת קבלת הכלב שלהם, והשיא, כלומר הזיווג המרגש שבין העיוור לכלב שילווה אותו ב-8 השנים הבאות, האילוף והחינוך של שניהם יחד עד להפיכתם לצוות מיומן ואוהב, ולבסוף "שיחרור" של העיוור וכלבו לניהול חיים עצמאיים ופרודוקטיביים בחברה.

בתום ההרצאה היו מספר שניות של שקט, ואז האולם רעם לפתע במחיאות כפיים סוערות. חלק מן הפרופסורים בשורות הראשונות טרחו וניגשו ללחוץ לי את היד.

לאחר מספר דקות ירדתי מן הבמה ופניתי לפרופ' מנדלסון שהיה עסוק בשיחה ערה עם אחד מעמיתיו. המתנתי מבויש מעט בצד עד שיסיימו את שיחתם , ואז שאלתי אותו מתי הוא מעוניין שאגיש לו את העבודה בכתב. "... איש יקר, אין צורך, אתה כבר קיבלת 100 אצלי..."

כמובן התרגשתי מאד לשמע הבשורה הכפולה והמשמחת, גם הציון הגבוה וגם העובדה שאיני צריך לטרוח ולכתוב עבודה מייגעת, בזמן שהייתי נתון בעומס הלימודים של סוף השנה וסוף התואר.

בדיעבד הסתבר שציון זה של העבודה שיפר מאד את ממוצע הציונים שלי בכל התואר, דבר שתרם רבות לקבלתי לבית הספר לווטרינריה שנתיים אחר כך...

בעקבות הצלחת ההרצאה, והעונג הרב שהסבה לי עבודת המחקר בתחום, שקלתי ברצינות את האפשרות ללמוד בעצמי את מקצוע אילוף כלבי הנחייה לעיוורים. גב' תמר מנדלסון סיפרה לי שבחור אחר, בן גילי, נוח בר און נשלח ע"י העוסקים בתחום ללימודים בחו"ל.

החלטתי ביני לבין עצמי, שבמידה ולא אתקבל ללימודי וטרינריה, אצא לחילופין לחו"ל ואקדיש את חיי לאילוף כלבי נחייה לעיוורים וכלבי שרות לנכים.

יצא הגורל, והתקבלתי ללימודי וטרינריה, ואילו נוח בר און סיים בהצלחה את הלימודים והקים ומנהל מקום מופלא ומיוחד, בית הספר לכלבי נחייה לעיוורים אשר בבית עובד.

www.israelguidedog.org

מאז ועד היום יש לי פינה חמה בלב למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים, וכמעט מיום הקמתו שאני מקפיד לקחת מחזורים רבים של תלמידים, צעירים ומבוגרים, לסיורים לימודיים במקום.

את ההדרכה מנהל איציק בן דוד, עיוור הנעזר בכלב נחייה, איש מקסים, מלא הומור וחכם, אשר סוחף את התלמידים בהרצאותיו המלומדות, ומלהיב אותם בהדגמה המעשית של הובלת כלב נחייה במסלול המכשולים. הוא מסביר לתלמידים ולסטודנטים כיצד לעזור לעיוור הנמצא במצוקה, כיצד לפנות אליו, מהי החקיקה בתחום, וכיצד לקלוט את העיוורים כחלק אינטגראלי של חברת הרואים.

 

לפרופ' מנדלסון ז"ל ולכל המוזכרים במאמר, אני מקדיש טור זה באהבה.

 

אוהב החי והצומח

דברים לזכרו של פרופסור היינריך מנדלסון

 

לפני כחודש הלך לעולמו, בשיבה טובה, פרופסור היינריך מנדלסון, שהיה מראשוני המורים בסמינר הקיבוצים, כאשר הסמינר שכן עדיין על גדות הירקון.

פרופ' מנדלסון, שהעמיד תלמידים רבים וביניהם חוקרי טבע, זכור כמורה דגול שהלהיב את כולם ודאג ללמדם בטבע עצמו.

 

להלן דברים שכתבה לזכרו גב' ראומה וייצמן:

"הייתה לי הזכות המיוחדת להיות תלמידתו של פרופ' היינריך מנדלסון המנוח, לפני כ-60 שנה בסמינר הקיבוצים. לא מזמן עלו בזיכרוני החוויות מאותם ימים בסמינר. מורה נוסף היה ידידו ושותפו, המורה לטבע, יהושע מרגולין המנוח. שניהם נטעו בנו, התלמידים, את אהבת החי והצומח בארצנו.

 

היינו משכימים בארבע לפנות בוקר כדי לצפות בציפורים הראשונות המתעוררות ולהקשיב להמייתן בינות לצמחייה שעל גדות הירקון. לפי מרגולין, הייתה שירת השחר שלהן - המייה, ורק עם זריחת החמה הפכה לשירה.

פרופסור מנדלסון היה מורה קפדן ואהב את בעלי החיים כאילו היו ידידיו האישיים. גם אנחנו נסחפנו וידענו את שמותיהם הפרטיים של כל "דיירי" הגן הזואולוגי ברחוב ליליינבלום.

 

זכות נוספת נפלה בחלקי להיות אורחת שלו בגן הבוטני שליד אוניברסיטת תל-אביב לפני שלוש שנים. צעדנו יחד בשבילי הגן, והזמן כאילו עמד מלכת - שוב חוויתי את חדוות הלימוד שהעניק לנו מנדלסון. הוא קרא לכל בעל כנף ולכל בעל-חיים בשמו, לעיתים מלווה בכינוי פרטי שנתן לו.

 

אלה היו המורים של פעם. ואני מקווה שגם היום זוכים ילדי ישראל למורים כאלה".

(מתוך מכתבים למערכת 'הארץ', 28 נובמבר 2002)

 

יהי זכרו ברוך.


   כל הכתבות בטור האישי



   למעלה

 

 


דף הבית

מרפאה וטרינרית

מספרה לחיות מחמד

'עטלף במרפאה' הינו ספר הביכורים של ד''ר אבי ליליאן, רופא וטרינר, מנהל מכללת מגן דוד ירוק וחבר מועצת העיר ברמת גן. בלשון בהירה וקולחת ובהומור רב מתאר ד''ר ליליאן בספרו את חוויותיו כסטודנט לוטרינריה בישראל, וכרופא וטרינר בקליניקה של חיות מחמד ברמת גן. כל הסיפורים מתארים מקרים אמיתיים שהתרחשו בין כתלי המרפאה ובאקדמיה.




     
פרסמו אצלנו
    
פקס: 03-6160547

טלפון: 03-6161237

מ. 52382

עוזיאל 4, רמת גן

מגן דוד ירוק - מרכז מידע והרשמה

Magen David Yarok on Facebook


תכנות ופיתוח: ברק תוכנה